לפני יומיים הוזמנתי, לאיזשהו מיזם חדש, של כינוס של בעלי עיניין ,להתקהלות של תמיכה ולעוד משהו, ש אלה שהזמינו אותי, לא ידעו בעצמם עדיין את היעד הברור לכינוס הזה, וביקשו עזרה מאלה שהגיעו למיפגש שיעזרו בהגדרה.
וכמו שהייתי לא ברורה בכלל במשפט הקודם, ככה גם הייתה ההרגשה האישית שלי, כשהייתי שם.
ייתכן שככל שהפרוייקט הזה ימשיך להתקהל, והקהל יביע רצון לדייק את המפעל הזה יותר ויותר, הוא אכן ידוייק בהצלחה גדולה.
בכל אופן, המפגש תוכנן לשלוש שעות, ובשעתיים הראשונות, הרגשתי, שאני לא מצליחה להתרכז בנאמר, שחוסר העיניין שלי בדברים, הולך ומחמיר, השיעמום נגס בריגשותיי, והכאיב לגופי, והתפתלתי בכיסא.
הקהל שיתף פעולה, ואחדים אמרו את דברם וניסו לעזור למארחים שלנו למצא הצדקה לכינוס ולקהילה, הרגשתי שהדברים שנאמרו היו אזוטריים, והכוונה כשאני אומרת אזוטרי, שאנשים אומרים מילים שכולנו מכירים, ואף משתמשים בהן, אבל, ההגדרות לאותן מילים או המשמעויות שלהן, יכולות להיות שונות לאנשים שונים.
לדוגמא, (אלה לא המילים שנאמרו, אני רק נותנת דוגמא למילים עם משמעויות שונות): אמונה, צדק, מוסר, רוח, רוחני, אתרי, אלוהים,
וכאשר, אנשים משתמשים באותן מילים, הם בטוחים שהכוונה שלהם ברורה גם לבן שיחם, ואז הם מוצאים את עצמם בשיח של חרשים, כי כל אחד רוצה להביע את דעתו בלי להבין את הצד השני, במקרה הטוב, ("הבנה" יכולה בהחלט להיכנס לקבוצה הזו), או להתווכח עד כדי ריב, על שני דברים שאפילו לא נפגשים, כשרק המשותף להם ,אלה אותן מילים בעלות משמעויות שונות, במקרה הרע.
אוקיי, שיעמום.
בסופו של דבר, כשהגיעה סוף סוף ההפסקה, הלכתי הביתה.
בדרך הביתה, הרגשתי כעס על ביזבוז הזמן, על חוסר הדיוק במטרה של המארחים שלי, על זה ששילמתי כסף, על זה שחיפשתי חנייה, וגם שילמתי עליה, על עצמי שבאתי בכלל,
כל הסימפטומים של חוסר לקיחת אחריות, שזו גם מילה לא ברורה, למרות שאנחנו נוטים לירוק אותה מהפה שלנו בעיקר ברגעים של כעס, לא על עצמינו, כמובן, חס וחלילה, אלא תמיד על הזולת המפשל, וזו בהחלט מילה ששווה חקירה ולהיתעד בפוסט.
אז לא לקחתי אחריות, והאשמתי את כל העולם, כולל אותי.
ויום למחרת רגשות האשמה הציפו אותי שעשיתי את מה ששנוא עלי, ועזבתי באמצע יצירה של אנשים שאני מכבדת, ושלא הייתי רוצה שיעשו לי אם אי פעם יהיה לי אומץ ליצור כינוס כלשהו, ושהתנהגתי בצורה מחפירה גם בהפסקה ובלה בלה בלה.
אין מוצא מיידי בקטע הזה, כאן כלב השמירה שלי נכנס לתפקיד שונה לחלוטין ממה שציינתי עד עכשיו בפוסטים. כאן הכלב שלי רוצה לתקן אותי, ולהתרחק מהכאב שיצרתי לעצמי, אתמול הוא האשים את יוצרי המציאות שלתוכה הסכמתי להיכנס, והיום הוא מאשים אותי, והולך סחור סחור בלי יכולת לצאת.
ולמה הוא לא מצליח לצאת? כי המערכת היא סגורה, ובמחסני הזיכרון שלי שלשם הכלב פונה כדי לפתור את הכאבים שלנו ולפתור בעיות אין את ארגז הכלים לפתרון. וככה אנחנו מתרוצצים במוח שלנו סחור סחור ללא פיתרון עד התשה.
ואז מצאתי, מצאתי,
זה משהו שקשור למילה אחריות ולהואופונופונו, (מה זה???!) אבל מאחר שהפוסט הזה מתיש וארוך, אז בפוסט הבא.
|