היכל השלהבות
דמותה המשתקפת במראה, בעיניים חצי עצומות, ספוגות שעות ללא שינה נראתה בעיניה כמו מיצג דהוי משהו וריקני. המביט מהצד יראה אותה ממוסגרת סוג של גן עדן... כילת התחרה מעל מיטת עץ אגוז מוצעת סאטן, ביעבוע המים החמימים באמבט שנהב מלכותי מוקף אורות מרצדים מתחלפים, מיני מאפה טריים לצד ליקר מבושם סומק דובדבני... המביט מהצד יסתנוור ודאי מהצבעים הזוהרים ומאווירת הפסטיבל ששיוותה לדמותה עטיפת מתנה יוקרתית במיוחד. ובעיניה, בעיניה היה הכל דהוי ומחוק. רסיסי אנרגיה מקולקלת באויר הממוזג חסמו עבורה את החיבור למיועד לה מכולם. חשיבות מועטה יכולה היתה לייחס למיקום הארמון הזה או למזג האוויר. היא ידעה שלא משנה כמה שטרות כסף תשאיר בתיבת הנחושת שבחוץ לעולם לא יוכל ארמון השעות הקצובות האלה לנצנץ בצבעי ההילה שלה. לעולם ישאר חיוור ומעיק. היא ידעה שכדי שתוכל להשתחרר מהחנק, הוא יצטרך לשאת אותה אל היכל השלהבות הדולקות לנצח, להנשים אותה באויר ארומת הלוונדר שמציף את המקדש הפרטי שלהם על הגג. רק שם, בהיכל השלהבות, יוכל לשמן כל קפל בגופה ולאחות אותו בשלמות אל שלו בהלימה מלוטשת. מביט בה צועדת בשלווה רוויית געגוע בשביל המוביל אל ממלכת האופל שלו, משתעבדת לו בטוטאליות אבסולוטית. רק משם תוכל לנסוק אל הסהר המלא ולשקוע אל זרועותיו המסוקסות, מקושטת להבות אש, שיכורת דונג פז, מתמכרת לניחוח הגוף שלו, לעומק אישוניו המבטיח שישמור עליה תמיד, כפי שנכתב באותיות הקריסטל, עוד בראשית הימים.
|
