| שקט וחושך מסביבי. אני במטוס שמרבית מנוסעיו ישנים בדרך חזרה הביתה. לאחר שבועיים מסתיים לו מסעי הקצר אך הגדוש. מסע שנגע במספר קטן מאד של מקומות בתת יבשת הודו. מסע שנגע בכל חמשת החושים שבי, מילא את מחשבותי ואת ליבי. אני חוזרת בתחושת סיפוק רבה, שממלאת אותי שוב כמו בשבוע הראשון באופן שאפילו איני חשה בצורך לאכול. לא שאני לא טועמת בכל זאת מכל מטעמיה הנפלאים והחריפים, אבל ללא תחושת רעב אמיתית. כבר שמעתי על כך שאנו אוכלים הרבה יותר ממש שגופנו צריך. אנו ״אוכלים בעיניים״, מסיבות רגשיות שאינן קשורות כלל לרעב או צורך קיומי. אנו אוכלים למטרות חברתיות והנאה, משעמום, כעס שמחה ועוד. כשהלב והמח מלאים בגירויים אחרים אנו לא מרגישים תחושה של רעב. נהפוך הוא אנו שבעים כשם שנפשנו שבעה. בשבוע הראשון למסע לא הרגשתי כלל צורך לאכול. הייתי בהתרגשות אדירה, הרגשתי כל אירוע/ חוויה בצורה חזקה מלאת ריח צבע וטעם. חשבתי שעוגת הצחוק היא שהתניעה מעין מנוע של שמחה וצחוק שממלאה אותי אולם ככל שעברו הימים הבנתי שחושיי פשוט מופגזים במידע , ולכן גופי אינו חש בצורך לאכול או לישון. לאחר כשבוע הגענו לאזור דרמסלה. ושם קרה דבר שונה. מבחוץ זה היה נראה כאילו אני לא ממש מתחברת למקום ברגע הראשון ולא ממש מבינה מה עליי לעשות פה? אולם בעצם מה שקרה הוא שקצב ההתרחשות של ארועים הואט, היו יותר שלווה יותר טיולי טבע, יותר שקט פיזי ולכן גם נפשי שקטה ומוחי. הצאבון חזר אליי השינה והחיוך שהפציע היה שלוו עמוק ומלא שמחה. בכל מקום נהניתי מאד ושמחתי כי כזאת אני גם באופיי. אני מאמינה שעלינו לתרגל כל העת את היכולת למקסם את הרגע " carpe diem" כפי שנאמר בלטינית- חייה את הרגע. כנראה שתפיסת עולם זאת מתאימה גם לרבים מהעם ההודי. אנשיה שנולדים לתוך קבוצת השתייכות מסויימת ״קאסטה״ יודעים ברובם כמובן שישנם גבולות לחייהם, שאין להם שליטה מלאה אם בכלל על חייהם ושעליהם בחיים אלה לדאוג לגלגול נשמתם ובתור מי יחזרו שוב לעולם. לכן אנו רואים את רובם עם ״חיוך סוטול״ מקבלים סמכות וגורל בחברה הררכית נוקשה וממלאים את חייהם בטקסים שונים ומשונים על מנת להמשיך ולתפקד כחברה כה גדולה.התנהגות אופיינית של "ראש קטן ״ נצפת על ידינו המערביים ואנו מחייכים בהתנשאות מה אולם, אין אנו ראים את העיקר. חיה את הרגע, תהנה עכשיו לא הכל בשליטתך אם משהו בכלל, ועדיף לחיות בעוני עם חיוך בלב ולא לשקוע אל תהומות הנשייה. אל תטעו, איני עושה אופימטיזציה למצב החברה ההודית האשה והילדים בפרט. החיים קשים ואפילו קשים מאד מכוערים ואכזרים. ״משטרות הדת ״ברחבי הודו פועלות באכזריות לעיתים על מנת לאכוף את חוקיה הרבים של החברה השמרנית. וכאשר אנשים נחשפים את אופן החיים המערבי נצברים תיסכולים רבים שלא תמיד קל ליישבם. ובכל זאת בהכללה רבה רב העם ההודי מסתכל על חייו דרך משקפים ורודים או. בעד לעשן החומרים הרבים שהם מעשנים. ואין מה לעשות במצב כזה קל יותר לחוש ולחיות את הרגע. איני. מטיפה חלילה וחס לאמץ אורח חיים זהה לחייהם אולם בידנו קיימת הבחירה ולטעמי אנו מחויבים לבחור בשמחה שניתן להפיק מכל רגע. המעבר מאזור הצפון לעיר האפורה המלוכלכת והסואנת היה לא קל. הנסיעה היתה סוריאליסטית והביקור במקדש הזהב הביא את גופי ונפשי שוב למצב של התרגשות עצומה. ולמחרת- הסתגרות מה, חידוש אנרגיות בשקט עם מזון מוחשי על מנת שגופי ונפשי יצלחו את המעבר לדלהי. האם ההסתגרות הזאת היתה רק כי חברותיי למסע לא הפסיקו לקטר על ״המקום המסריח׳ הזה? לא היא קרתה כי הייתי צריכה לחזור לאיזון לפוקוס.כשם שגופי , בעזרתה של נועה התזונאית שלי יחזור אט אט למסלולי הרך והקליל שהתחלתי לאמץ לפני נסיעתי. אום שנטי אום |