כותרות TheMarker >
    ';

    כתבות מאת שלומית טנא

    קללת הידע

    1 תגובות   יום חמישי, 16/10/14, 23:42

    מה גורם לקצר בתקשורת בין פרופסורים מהוללים לסטודנטים? ומדוע דווקא הידע המופלג מכשיל אותם כמרצים? ומה מקורה של תופעת "הרופא הממלמל", זה שעונה בקושי לשאלותינו ואינו טורח להתאים את הסבריו לתפיסתו של הפאציינט? "ק ל ל ת  ה י ד ע" היא המשבשת תקשורת בין מומחים להדיוטות. מומחים נוטים לשכוח שלא כולם יודעים מה שנראה להם מובן מאליו.

     

      

    המונח "קללת הידע" מתייחס לתופעה נפוצה במקומותינו, נדמה לי שרובנו נגועים בה. רובנו מתקשים להבין איך זה אחרים לא תופסים בקלות מה שלמדנו ולעסנו ובעינינו הוא מוכר עד זרא. התופעה בולטת במיוחד בקרב אקדמאים, אבל היא מחלחלת לכל תחומי החיים. בעלי ידע מסויים מתקשים לאמץ את נקודת מבטם של חסרי  ידע זה.

    אחת הדוגמאות המוכרות, המובהקות:התנהלותם של רופאים. כמעט כל אחד נתקל בתופעת "ה ר ו פ א  המ מ ל מ ל". שחוק,טרוד וקצר-רוח הוא עונה לשאלותינו במעין מילמול. אין לו פנאי להתנתק ממסך המחשב, לדבר ממש אל הפאציינט, ולבאר דברים בלשון בני-אדם.

    המונח "קללת הידע" מופיע,כמובן, בוויקיפדיה. שם מצוטט, בין השאר, חתן פרס נובל, הפרופסור קרל ויימן, החוקר את הוראת הפיזיקה. הוא קובע שאותה קללה היא הסיבה העיקרית לכשל הוראת המדעים באוניברסיטאות. מרצים נוטים לבסס את שיטות ההוראה על האינטואיציה {המטעה} שלהם, במקום להסתמך על מחקרים המצביעים על מושגיהם של סטודנטים ועל אופני ההבנה שלהם.

    עורכים של ספרי עיון שחיברו מלומדים, מתמודדים בלי הרף עם אותה קללה נפוצה. בפאנל של עורכי ספרים שקיימה האוניברסיטה הפתוחה, הזכיר העורך אבי כצמן את המילה כ י ד ו ע. היא חוזרת, לדבריו, כמו צרעת בחיבורים  מלומדים. "וזהו בדיוק המקום שאליו נדרש העורך. כי מה שלך, המלומד, נראה שחוק וידוע עד מיאוס, לי הוא זר לחלוטין." כך הגדיר כצמן את האתגר והקושי שבעריכת ספרי עיון: "אני, העורך, לא יודע כלום. הבורות שלי היא כלי עבודה". בזכותה הוא משכיל "לתרגם" ניסוחים מדעיים עמומים, נפתלים, ללשון בני-אדם.

    והנה דוגמית טריוויאלית למדי מנסיוני הצנוע. במהלך עריכת ספרו של היסטוריון שהשלמתי לאחרונה, הערתי מדי פעם למחבר שמושגים מסויימים בטקסט טעונים הבהרה. והוא הודה בכנות: "אני באמת נוטה לשכוח שהמושגים האלו לא מוכרים לכולם. הם נראים לי כל-כך ידועים"...וכשנתקלתי בפיסקה מעורפלת, מסורבלת וסתומה לחלוטין, ביקשתי מהמחבר ניסוח חלופי, שיהיה פשוט, בהיר ומובן לכל קורא סביר. "אבל אני מבין מה שכתבתי" התגונן המחבר, ובכך ביטא את הקושי המייחד את התקשורת בין מומחים להדיוטות.

    אני נוטה להאמין שבהירות השפה מעידה על בהירות מחשבה.  לעתים נראה לי שמנסחי משפטים עמומים,הם עצמם  לא  ידעו במדוייק מה בכוונתם לומר. "בהיר הוא יפה", הכריז אסף ענברי, סופר ומסאי חכם, במסה מרהיבה שהוא פרסם בהיותו בן עשרים ומשהו בלבד. ענברי הסביר, בין השאר, איך כתיבה מעורפלת מסגירה לעתים חוסר יושר, חמקנות, מאמץ להרשים, לסבך דברים ולהפגין ידענות ועמקנות.

    הנה עוד דוגמא מנסיוני ההמחישה את ההתנגשות הישנה {ואולי נצחית) בין כתיבה  עיתונאית השואפת לבהירות מרבית, לבין לשון סתרים כביכול מתוחכמת של רבים מאנשי האקדמיה. לפני שנים פרסמתי במוסף "הארץ,ספרים" סקירה על ספר שנושאו: מחקר על בני קיבוץ ויהדות. ברשימתי הבאתי ציטוט "מופתי" מהספר שהמחיש, לדעתי, קלקלות שכיחות בכתיבה "מדעית" כביכול. וכך כתבתי: "כדי לפצח את המידע המעניין שלעצמו, הקורא נדרש להתגבר על לשון של חצץ ועל ניסוחים נפתלים כמו: "ברם, טבלת הסיכום של מימצאים אלה מעידה כי עובדת הופעתה של התייחסות מסויימת ללא קשר לשכיחותה דווקא בהקשר לתבחין הספציפי, ולא בהקשר לתבחינים אחרים, הופכת אותה לבעלת איכות תיאורית-ייחודית".

    להלן ההערה שהוספתי בעקבות ה ציטט: "המחברת נופלת לאותה מלכודת שבה תקועים הרבה חיבורים מלומדים:פיזור ערפל אקדמי וניסוח מסורבל להפליא של רעיונות פשוטים למדי. והלוא כותבים מעולים, אנשי אקדמיה, כבר הוכיחו  את תוקפו של כלל הברזל שעל פיו בהיר זה יפה, וגם חכם, ואין רעיון מורכב שאי אפשר לנסחו בבהירות ובלשון בני אדם. ומבחינה זאת, לא ניכרת בספר טביעת ידו של עורך מיומן".

     

    מחברת הספר התרעמה, כצפוי. במכתב התגובה שלה שפורסם ב"הארץ,ספרים", היא ציינה, בין השאר, ש"אוכלוסיית היעד הפוטנציאלית המקורית של הספר היתה אנשי מחקר", ו"הספר לא נועד לעיתונאים גם אם הם יוצאי קיבוץ"  .

    אני חוזרת אל "קללת הידע", המכה בעיקר באקדמיה, אבל מופיעה, כאמור, בכל תחומי המידע. התופעה מאפיינת גם את ההתייחסות המזלזלת וחסרת ההתחשבות אל אותם מתי מעט שהשתלטות האינטרנט על חיינו משאירה אותם מאחור. רובם, כמובן,קשישים. הימנעותם מ"גלישה" מגבירה את ניתוקם מהחברה. השליטה באינטרנט שנראית כל-כך פשוטה לגולשים מיומנים, אינה פשוטה בכלל מבחינתם של טכנופובים קשישים. היא מסובכת ולעתים אף בלתי אפשרית. בייחוד כאשר המבוגרים "מנועי האינטרנט" מתגוררים בגפם ואין להם במי להסתייע כשהם נתקעים בגלל זוטות.

    הזלזול בקשייהם מתבטא, למשל, בהתנהלותם של אותם מוסדות שהציבור יכול לפנות אליהם באמצעות האינטרנט בלבד. וכך, כבר אי אפשר להירשם בטלפון לסדרות הרצאות מסויימות ולא להודיע בטלפון על הצטרפות למנויים של מוזיאון מסויים.

    וכך, דווקא האינטרנט, מקרב הרחוקים המופלא, מדיר זקנים מהחברה ומחריף את מצוקות הזיקנה. וזה מזכיר לי מה שאמר  על הזיקנה הסופר יורם קניוק המנוח: "הגוף בוגד בך, הראש בוגד בך, העולם בוגד בך." לעת זיקנה העולם נהייה מתנכר,זר ומוזר.ובאופן אבסורדי, דווקא האינטרנט מעצים את בגידתו של העולם ברבים מזקניו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/10/14 23:32:

      מעניין.

      מסתבר, שגם חוקרים מהוללים זקוקים לידע בתחביר והכשרה בכתיבה.

      הקטע האחרון, בקשר להדרת זקנים, על ידי גישה בלעדית באמצעות האינטנט, הוא נושא נפרד.

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין