| רציתי שתראי לי את הדרך, רציתי שתובילי אותי למקומות לא מוכרים, סמטאות אפלות, כבישים סואנים, כל מקום שרק תרצי. לקח לי קצת זמן אבל בסוף הבנתי. את ממש לא צריכה את זה, את לא אוהבת להוביל.
הם ישבו ביחד על הבר, דיברו בלי הפסקה, סיפרו סיפורים, חייכו כל הזמן, לא שתקו לרגע. זה נראה מצוין. החלטתי להתקרב ולהקשיב לשיחה. הרגשתי קצת מוזר, ככל שהתקרבתי זה נשמע יותר חלש. הייתי חייב להבין מה קורה שם אז נכנסתי פנימה לתוך הראש שלהם. זה היה איום ונורא, היה שם לחץ אדיר, כמעט היסטריה, מחשבות מבולבלות, מרוץ אחר משפטים בכוונה שיבנו איכשהו לסיפורים, ומעל הכול ריחפה מחשבה מלחיצה אחת: " שלא תהיה שתיקה!".
חמוד, באמת נראה לך שזה מה שאני רוצה? להוביל? ועוד אותך?? נראה לי ששכחת משהו - אתה הגבר! אתה זה שאמור להוביל! ככה זה בעולם הגדול, כך זה היה מאז ומעולם. פמיניזם אתה שואל? הצחקת אותי. קדימה, עמוד על הרגליים האחוריות שלך ותפסיק להיות כמו עלה נידף ברוח.
יצאתי מהראש שלהם. היה שם צפוף ומלחיץ. ראיתי זוג אחר שישב בצד השני של הבר. התקרבתי. מדהים איך לפעמים במרחק של מטרים בודדים רואים צורות חיים שונות, ממש ציביליזציות אחרות. זה היה הפוך לחלוטין. ככל שהתקרבתי כך הווליום התגבר. כשהייתי ממש קרוב הבנתי - הווליום הגבוה היה בעצם הקול הרועם של השתיקה הקפואה.
נכנסתי לתוך הראש שלהם. זה היה נורא. לא היה שם כלום, הייתה שם כבדות חלולה, חוסר תיקווה, ייאוש ותסכול. היה ברור שהתקוות שאולי פעם היו שם, מזמן התנפצו. הרגשתי איך הוואקום שבתוך ראשם שואב אותי עמוק כאילו לתחתית בור עמוקה ואפילה. נבהלתי, זה היה נורא, תפסתי חתיכת תיקווה קטנה שבטעות נשארה, זרקתי את עצמי החוצה וברחתי.
להראות לך את הדרך? אתה צוחק עלי? תראה איך אתה כותב! מה זו הכתיבה העדינה הזאת? אתה אפילו מודה שאתה רגיש. נראה לך שזה מה שאני צריכה? תקשיב לי טוב - יש לי צרות משלי, עזוב אותי בשקט. אני צריכה מישהו רציני, מישהו חזק, מישהו שאוכל להישען עליו בכל מצב, מישהו שיראה לי את הדרך.
הייתה לו בירה על השולחן, היא אחזה בכוס יין משובח. הבטתי בהם ופתאום חשתי הקלה. התקרבתי לעברם. הופתעתי, מעליהם הייתה סוג של הילה. המשכתי להתקרב, לא שמעתי כלום, פתאום הבנתי, הם לא מדברים בכלל! הם אחזו ידיים, הביטו כל אחד לנקודה אחרת במרחב ופשוט שתקו. למרות הטראומה מהזוג הקודם, החלטתי להיכנס. נכנסתי.
הייתה שם שלווה מדהימה. כל אחד היה שלם עם עצמו לחלוטין. הם שתקו כי באותו הרגע זה מה שהם רצו. הם לא ראו בזה שום בעיה. פתאום הבנתי - כל אחד יודע בדיוק מה היא הדרך! אף אחד מהם לא היה צריך שהשני יראה לו אותה. יצאתי. הם ראו שאני מופתע אז הם הושיבו אותי לצידם וחייכו. החיוך הופנה לכיווני. הוא היה מושלם. כשבאמת לא הבנתי כלום, זה קרה. הם התחילו לדבר.
הם הסבירו לי את מה שכנראה הייתי צריך להבין מזמן: "כשכל אחד יודע בכוחות עצמו איך להגיע ולאן, החיבור הופך למושלם. כשהחיבור מושלם, גם אם לפעמים יש שתיקה - היא מרתקת ונפלאה".
יצאתי מהראש שלהם והלכתי לדרכי. הייתה לי תיקווה שאולי הפעם אדע לאן.
|