אני כבר כמה שנים מתאמנת בדבר הזה,

האם זה אומר שאני יודעת מה זה?

אז זהו שלא.

עכשיו שהבהרנו את החלק הזה,

אני אסביר כמיטב יכולתי,

והכי חשוב שזה יהיה בקצרה.

אז ככה, יש בנו חלק שאוגר זיכרונות,

ומהמאגר הזה, המציאות שמוקרנת "על המסך", מול העיניים שלנו, הם בעצם הזכרונות שלנו.

אם אתרגם את זה אחרת,

החיים שלנו?

זה שידור חוזר.

גם החרא,

וגם הלונה פארק.

לדוגמא:

בעלי/הילדים/הבוס/ית/החבר/ה/האוטו/התנועה/החדשות/הנייד/בעבודה/...../...../....../...../...../...../...../

כ ו ל ם, וכל אחד לחוד - עיצבנו אותי,

אז,

לא הם עיצבנו אותי, אלא אני התעצבנתי מהם,

כי,

משהו ב אירוע, שקרה במציאות, עורר בי איזשהו זיכרון, (אבל אני לא זוכרת את הזיכרון, אלא רק את התגובה הרגשית אליו.) , ואני מגיבה מתחושת הרגש שעלה בעיקבות הטריגר.

האמת היא, עכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי פה, אני לא חושבת שאני ברורה בכלל,

מעניין אם הצלחתם להבין,

כי אני לא חושבת שמהכתובים האלה אפשר להבין. אני חוששת שאני לא מדוייקת.

אסתכן ואבקש: אם מישהו יגיב לפוסט הזה, ככה אוכל לקבל משוב ודרך זה לראות אם אצליח לדייק יותר.

או אפילו טוב יותר, אם מישהו יוכל להסביר טוב יותר.

עד אז, בכל אופן,

החדשות הטובות הן,

שיש מה לעשות כדי "לנקות" את הזיכרונות, ולעשות "ריסט".

וזה, שתוך כדי זה, שהרגש עולה, ומצליחים לזהות אותו: הכוונה, שזיהיתי שהתעצבנתי, לא כי מישהו עיצבן אותי,

אלא כי מי שעיצבן אותי,

עשה למעני שירות שהעלה בי זיכרון,

ושהרגש שעלה מימנו זה עצבים,

 וש"הוא" (הרגש) "מבקש" ממני,

פינוי וניקוי מהמערכת.

או,

ואיך אני עושה את זה?

תשובה: אני מבקשת סליחה.

וממי אני מבקשת סליחה?

ממני.

אני מבקשת סליחה מהחלק שבי שיצר את הזיכרון, ואת המציאות, ואת זה שהתעצבנתי.

אין כאן מקום להאשמה עצמית, רק זיהוי, הבנה שהאחריות לתגובה וליצירה היא שלי,

והפעולה שבאה בעיקבות הזיהוי, היא סליחה.

סליחה ממני (ולא מזה שעיצבן אותי - מסכן, כי אני ביימתי אותו לעצבן אותי - רק שלא זכרתי שעשיתי את זה),

את הלופ הזה, אני לא אסביר, כי אני לא יודעת איך.

ואז כשמבקשים סליחה, ומשחררים את הזיכרון והרגשות,

אז, יש מקום למשהו חדש לקרות שלא מגיע מהזיכרון שלי, אלא ממקום אחר שהוא חכם יותר ממני,

ומאפשר הזדמנות למציאות להיות טובה יותר מכל מה שאני אוכל אי פעם לדמיין. 

וגם את זה לא אנסה להסביר, כי אני לא יודעת איך. 

אז,

יום למחרת הכנס, ניזכרתי, שכל הרגשות השליליים שעלו בי ושהפעילו אותי לעזוב בהפסקה, ולהתעצבן,

ולכעוס, ואח"כ להרגיש אשמה ולהתנהג בצורה מכוערת, איננה קשורה לכנס בכלל או לאנשים,

אלא קשורה בי ושאני הגבתי רגשית בכלל, לזיכרון אישי שלי (ששוב אני מזכירה, שאני לא זוכרת מהו),

והכנס היה רק הידהוד של הדברים,

זה איפשר לי להכיר באחריות שלי להתנהגות שלי וליצירה שלי, ולבקש סליחה.

אחרי הפעולה הזו, יכולתי לנשום טוב יותר, ולהרגיש רווחה, ולהרגיש איך הכיווץ בגוף, הולך ומשתחרר.

אני כבר יכולה לראות את עצמי, מגיעה לכינוס הבא, כשהפעם ההתנהגות שלי וההכנה הרגשית שלי תהינה אחרות לגמרי.

הינה משפט מיותר, אז אפשר להגדיר אותו כהירהור:

אם הייתי נזכרת בלקיחת 100% אחריות של ה הואופונופונו, בזמן הכנס עצמו, האם הייתי מתנהגת ומרגישה אחרת? האם התמונות הזזות במציאות היו אז משתנות?

לעולם לא אענה על זה בפוסט הבא.

אז מה אכתוב בפוסט הבא?