כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      22/10/14 14:57:
    תודה על הסקירה הממצה הזאת. קראתי כמה דברי ביקורת על הספר והם היו שיטחיים ולא רציניים. המפליא אותי בדמותו של לונדון הוא הידע הרב גווני שלו, למרות שלא למד במוסד אקדמאי. זה מעיד על למידה עצמית מגוונת ורצינית.
    0

    לו הייתי פיראט - זיכרונות ירון לונדון

    1 תגובות   יום שלישי, 21/10/14, 09:39

     

    ''

    זוהי ביוגרפיה כתובה היטב. לונדון, בשפתו העשירה מתאר דור שלם, את האינטילגנציה העירונית בתל אביב משנות העשרים של המאה שעברה, כבן לשחקן, בצלאל לונדון בתיאטראות האוהל והמטאטא, ולאם, מתיה לונדון לבית פלדמן, אישה רבת פעלים שהייתה בין השאר בגדוד העבודה, וכן משרתת בביתו של ארתור רופין בירושלים. אין ספק, האיש יודע לספר סיפור. המוטו לספר הוא "השתניתי, ועודני כשהייתי" של המתמטיקאי השוויצרי בין המאה ה17 ז'אק ברנולי. באותה מידה היה יכול לצרף את דבריו של צ'רצ'יל, שכתב ביוגרפיה מפורטת: "איך אני יודע שההסטוריה תאהב אותי? אני כתבתי אותה".

    לונדון, איש תקשורת רהוט ורב מעללים (עיתונאי, שדרן רדיו, פזמונאי, יוצר של תוכניות טלוויזיה רבות) שיש השונאים אותו (בגלל אשכנזיותו, בגלל שמאלניותו, בשל היותו אתאיסט, בגלל שהוא חצי מהתוכנית הכי מעניינת בטלוויזיה כבר 12 שנים, בגלל שאי אפשר לפרגן לאף אחד פה) ואולי הוא מסמל משהו למישהו, מעין צבר חילוני להכעיס ושמאלני, קצת כמו גיבור חסמב"ה, ירון זהבי, הקרוי על שמו.

    התחקיר שנעשה לספר הזה עמוק ומרשים. החל מהסבים באוקרינה, האינטלגנציה העירונית בת"א שהוריו השתייכו אליה, קרוביו, ותחנות חייו השונות. לונדון קורא לעצמו פח זבל של הטריוויה, וטוען שהוא זוכר כל פרט מכל דבר שקרא. מי שיקרא את הספר ידע בסופו למה בשלהי מלחמת העולם הראשונה היה קל ליהודי מזרח אירופה להגר לקובה ולא לאמריקה (שליטי קובה רצו להגדיל את שיעורם באוכלוסיה של בני הגזע הלבן, ולכן אביו קיבל ויזה לקובה, לעומת זאת לא הורשה להיכנס לאמריקה, וכך נגוז חלומו להיות שחקן בהוליווד, כמו פול מוני למשל (עמ' 68), מי המציא את החסקה (שלמה אלחסוף, מבני משפחתה של יפה ירקוני, היה מציל וסבל מחירשות, עמ' 58), על הנסיבות בהם חיבר יגאל מוסינזון את חסמב"ה וקרא לגיבורו על שם בנם של בני הבית אצלם שכר חדר, ועוד ועוד.

    ככל ביוגרפיה טובה, הביוגרפיה הזאת מתארת דור שלם, פורשת יריעה רחבה,  וכוללת תיאורים מקסימים של תקופה ושל דמויות שונות מתיאטראות המטאטא ואוהל, שאביו השתייך אליהם. ("המטאטא היה קואופרטיב שמייסדיו, בכירים כזוטרים, התחלקו בהכנסותיו שווה בשווה. במשך 26 שנות קיומו הופיעו על במתו עשרות שחקניות ושחקנים, אבל רובם עברו לבמות אחרות ורק מיעוט מייסדיו וקומץ שצירפו אליהם, התמידו עד לירידת המסך האחרונה. הוותיקים, כל עוד חיו, אהבו להזכיר לי כי עמדו ליד ערש הולדתי, וליתר דיוק קיבלו את הידיעה על גיחתי מרחם בשעה שאבי ניצב על הבימה ומישהו מהם אותת לו מאחורי הקלעים ולחש: "בן"!" עמ' 82). יש תיאור של החיים בגדוד העבודה, שאמו הייתה בו, ותחנות חייו השונות והרבות: שירות בגלי צה"ל, שדר רדיו בקול ישראל, עת התחנה הייתה בחיתוליה, כתב בפריז. ביד אמן הוא משרטט דמויות וטיפוסים חד פעמיים שפגש, ועבדו לצידו, רובם אנשים מוכרים. הוא לא נמנע מרכילות משעשעת על יצחק רועה, משה וילנסקי (התעסק עם שושנה דמארי),מספר שלאביו היה רומן עם אשתו של אביגדור המאירי, לזכותו יאמר שרובם של נשואי הרכילות מתו זה מכבר. אלה כנראה דברים שהיו ידועים לכולם בתקופה ההיא בתל אביב הקטנה, וכנראה שגם בספר הוא פוזל לרייטינג.

    יש גם ניסיון להבהיר מהלכי נפש של הדמויות, תכונות שאיפינו את הוריו, והוא ירש אותן מהם. "אבא שלך איש מקסים" אמרה לי הקיבוצניקית הזקנה מבלי שדחקתי בה. "אבל אף פעם לא הבנתי איך יכולה אישה לאהוב ככה גבר שכאילו אומר תמיד "בעצם אני לא צריך כלום, לא אדם ולא חפץ". המשפט הזה, אני חושב, היה קליעה לעין המטרה. גינוניו התיאטרליים, חיבוקיו החמים, ותנועות ידיו הרחבות, נדיבותו שעל גבול ההפקרות, חיזוריו העדינים אחרי כל אישה שנקרתה בדרכו, הסתירו נפש ערירית. הוא לא היה שייך לאיש, וגם לעצמו היה זר. יכול היה לשבת בחברת רעים ואפילו לעקוב אחרי שיחתם, ואפילו לקחת בה חלק, ואפילו להציג התלהבות ולהלום בכף ידו על שולחן בית הקפה, ובו בזמן להרחיק נדוד במחשבותיו, ואולי לרוקן את ראשו מכל מחשבה, וכך היה גם כאשר התבונן בי בעיניו הטובות מתבונן ומחייך, תמה מנין צץ הילד הזה שהוא בנו ללא כל ספק, בנו שירש ממנו את תחושת הבדידות העוטפת כמו אד" (עמ' 77)

    ביוגרפיה טובה, כמו הספד טוב להבדיל, זקוקה למעין חוט שני, תכונה של נשוא הביוגרפיה המארגנת ומסבירה את הכל, לפחות את רוב הדברים. אם הבנתי נכון, אז התכונה של לונדון היא חוסר הסבלנות שלו, והמהירות בה הוא משתעמם, גם מבחירות שבחר, מלימודים (ציור בבצלאל) ממקצועות, מתוכניות טלוויזיה, ההתפזרות שלו נובעת מכך שהוא אינו רוצה לשים את כל הביצים בסל שעמום אחד, והוא מאפשר לעצמו שבילי מילוט בצורת עיסוקים נוספים. תכונה זו ירש כנראה מאמו שאף היא, למרות כישרונותיה הרבים, עסקה במקצועות רבים ושונים, ואפילו למדה תזונה במשך שלוש שנים בוינה, אבל לא השיגה דיפלומה. זה גם מסביר את שם הספר, שורה משיר שהוא כתב. "לו הייתי פיראט" כשם שהייתי יכול להיות כמעט כל דבר אחר.

    שני דברים הפתיעו אותי בקריאת הביוגרפיה. לונדון לא נמנע מלחשוף סודות משפחתיים, אחותו לא הייתה בתו הביולוגית של בעלה הראשון של אמו. לאביו היו מאהבת נשואה. את הספר הוא מקדיש לארבעת ילדיו, לנכדותיו ולנכדיו, ולזכרה של אשתו, נירה, אך נמנע, ברגישות מובנת, כנראה כדי לא לפגוע בזכרה וברגשות ילדיו, מלתאר את נסיבות הולדתו של בנו מחוץ לנישואים. (בנו נחשף בסרט בערוץ 8) לונדון מכה על חטא בסרט על התנהגותו, אבל אף מילה על כך בספר. כמו כן, היה לי מוזר, שאריק איינשטיין, בנו של יעקב איינשטיין, שהיה אף הוא שחקן בתיאטרון האוהל, (לצדו של אברהם חלפי, המוזכר בספר). לא מוזכר אף במילה. האם לא פגש אותו? המחבר עצמו מעיד על כך שתל אביב הייתה קטנה אז, וכולם הכירו את כולם.

    הביוגרפיה מומלצת בחום, שפתו של לונדון יפה ומזכירה ימים אחרים, בהם דברו יפה, והתבטאו באמצעות שפה ולא באמצעות אמוטיבים, והוא בהחלט יודע לספר סיפור, וגם להצחיק. "מות הבשר, שאחריו, זאת ידעתי כמדומה מאז ומתמיד, אין אלא אין מוחלט, הטריד אותי, אבל במהלך חיי התעטף הפחדמוות בקליפה של סקרנות משועשעת. אני בודק את תהליכי הכיליון, ובעיקר את כיליוני שלי, כמי שעומד מחוץ לעצמו. עירור הזיכרון והעלאתו על הכתב, מאמץ ההנצחה העצמית שפיתוייו הנלוזים די פשוטים לפיענוח, מביכים אותי כפי שהם מפתים אותי. שכלי אומר לי: מה טעם בדבר? ולבי הטיפש ממאן לציית." עמ' 13.


    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לספרות ולקולנוע. 

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל