הכלב שלי פוחד לצאת מהבית שלו, חוסר הוודאות של התנסויות חדשות שמחוץ לאיזור הנוחות שלו-שלנו, גורם לו לתקוף אותנו, בעלי הבית ומתרץ תירוצים למה לא לצאת מהבית. ועל זה כבר דיברנו.
ועכשיו הכלב שלי תוקף גם כשהוא מדמיין שהבית שלו מותקף. ואז יש לו שיטות לתקן את כל העולם שיתאים לבית שלו, (חס וחלילה לא להפך, כי אז הוא יצטרך לצאת מגבולות הבית שלו וזה יותר מידי מפחיד)
כ ו ל ם לא בסדר, חוץ ממנו, הרבה יותר קל, לדבר ביקורת כזו:
איך הוא מעז לדבר אלי ככה?! מטומטם, מה הוא חושב לעצמו?! אם הוא היה עונה לי אחרת..אז..הדברים היו נראים אחרת, אבל ככה? לא! מה היא חושבת לעצמה, המכוערת הזו, שהיא לבושה כמו....תשלימו את החסר. צריך לטפל במדינה אחרת, צריך לטפל בפליטים אחרת, אם היו שואלים אותי, אז הייתי .......עושה אחרת, ככה לא בונים כביש, מי המטומטם שתכנן את .... את צריכ/ה... היית אמור/ה...
ואנחנו אפילו לא רואים, לא רואים, אנחנו מייד מגיבים.
חברה שלי בוכה, אני רוצה לתקן אותה. ואני אגלה לכם סוד, הראש שלי אומר לי שאני רוצה את טובתה. אני רוצה לתקן אותה, כדי שיהיה לה טוב, אבל בעצם, אני רוצה לתקן אותה בשבילי, כדי ש לי לא יכאב. המטרה שלי היא לשמור על הסטטוס קוו, שלי. מה בן אדם בסך הכל צריך? שקט?שלווה? ים שקט? בלי גלים? ואם יש גלים, אז לא נוח לי.
וכשחברה שלי בוכה, היא עושה גלים, וזה כואב לי, ואז אני מתקנת אותה. והיא ממאנת להיתקן, ואז אני כועסת עליה, בשביל מה היא באה לבכות לי אם היא לא מקבלת את מה שאני מייעצת לה? ואזהיא כועסת עלי שלא אמרתי לה את הדברים שהיא רצתה לשמוע ממני. וזה הולך ומסתבך,
כי אני רוצה להחזיר את הים שלי שיהיה שקט, והוא מסרב, כי אני חושבת שהשקט של הים שלי תלוי בתגובות של חברה שלי , איזו אשליה.
חברה שלי רוצה גם להרגיע את הגלים בים שלה, היא לא ידעה איך, וחשבה שאני אדע. אני רציתי להרגיע את הגלים בים שלי וגם בים שלה, כפי שאני חושבת שצריך, וזה לא מסתדר.
וזה לא מסתדר.
שיט.
הכלבים של שתינו לא מרוצים.
ואנחנו לא מבינות שהשקט לא נמצא בכלל בצד השני.
באסה.
את הפוסטים כתבתי הפוך, כי אחת הטכניקות להפסיק להגיב למה שקורה במציאות, ולהתחיל להקשיב, נמצא ב"כוחה של שתיקה" וב"הואופונופונו",
הינה תרגיל, קטן ו ק ש ה:
התחלתי להתאמן בשתיקה, בזמנים שקטים ויחסית קלים, שבהם אני לא מרגישה מותקפת, ושב-ים שלי אין גלים:
אני עם חברים, או אני עם בני משפחה. טוב לי. מדברים על דא ועל הא. אולי על ספר, אולי על סרט, אולי רכילות על ההיא ועל ההוא, ביקורת על פוליטיקה, או על הישראלים האלה, או על... ואז אני רוצה להגיד משהו, ואני יודעת מה אני רוצה להגיד, ואני ממש מרגישה פיסית איך המילים מסתדרות, וכל הגוף שלי מתכונן להוציא את הדברים מהפה, וזהו, אני לא מוציאה, אני שותקת, וזה ממש כואב, המילים רוצות להיאמר, קול בי אומר, תוציאי תוציאי, תוציאי, נו? ואולי גם: מה יחשבו עלייך? או אולי: את מתה שיחשבו עלייך שאת חכמה, צודקת, בלה בלה בלה, דברי כבר, ואני מרגישה את הפקעת מצטברת, בבטן, ובחזה, ובראש, ובפה, ואני שותקת. אני עושה התנגדות לטבע. ואז משהו קורה, הזמן חולף, הרגע הופך ל"פאסה" (לא רלוונטי) הגוף נרגע, המילים היו חסרות ערך, הבל הבלים, לא קרה דבר כשהדברים לא נאמרו, חכמה לא נוספה או נגרעה, הגל, כמו ש גאה ככה שכך, ואולי גם שכח, זהו חלף.
ניצחון קטן, אישי, אינטימי, פנימי.
איזהו הגיבור הכובש את יצרו?
יצרתי, רווח קטן בין מה שקרה במציאות, לבין התגובה שלי,
האימון הבא יהיה לי יותר קל,
וברגעים הקשים, של סערה, והתקפה,
מי יודע, אולי אצליח לשתוק, אולי ברווח שהצלחתי ליצור, אמצא, תגובה שונה ממה שבדרך כלל שולט בי ויוצא ממני, כמו חרבות שלופים, שמשאירים אחריהם שדה קטל מדמם, ממנו אף אחד לא יוצא מנצח או שלם.
אולי בפעם הבאה שאדבר עם חברה שלי, אני אשתוק, ואתן לה לדבר, לבכות, להיות כואבת, פגועה, ובלי שארגיש צורך לתקן אותה? אולי זה כן בסדר שהיא כאובה, והכאב שלה בכלל לא מפריע לים שלי להשאר רגוע?
אולי זה שחשבתי שזה לא בסדר שהיא בוכה - זו הטעות?
אולי?
|