0
הגעתי הביתה באפיסת כוחות מוחלטת. לא יכולתי לקום מהספה אפילו כדי להתקלח. אין מה לומר.עבודה הורגת אותי. וזה לא משנה איזה סוג של עבודה זו. כי עד שאני לא אעסוק במה שאני אוהבת (וזה לא יקרה לעולם כנראה..) אני פשוט אמשיך לסבול. אני רואה שם בקורס של אורנ'ג אנשים כל כך עלובים. יושבת בינהם ובא לי פשוט להקיא. נכון אולי שתיתי קצת יותר מידי...אבל זה לא רק בגלל זה אלא כי הצורה שבה הם משתעבדים לכסף מגעילה אותי. שומעת את המדריכה מלמלת כל מיני דברים לא ברורים רואה אותן במעורפל..החרדיות האלה יכולות להוציא אותי מדעתי. וכשאני נמצאת לידן פשוט בא לי לזרוק הכל להעיף את הלבוש הזה ולרוץ ולרוץ ולרוץ פשוט לברוח משם. אם הייתי צריכה להיות "דתיה" בגלל האנשים כבר מזמן הייתי מתנצרת. אז מזל שאין לי שום קשר אליהן מלבד קשר חיצוני מקרי בהחלט. בלילות אני בוכה. על גורל החיים על כל הרוע שעובר עליי בכל יום. על כך שאין לי שום פיתרון ולאף אחד לא אכפת. בוכה כי אני פחדת שימצאו אותי בשירותים שם מעולפת ואז יטיפו לי מוסר שאני לא אחראית. בימים אני מנסה לשרוד. להפעיל את כוח המחשבה לשכנע את הגוף שלי להעביר עוד יום. ממש מתחננת בפניו שיסחוב עוד קצת. זאת העבודה החדשה שלי אלו הם חיי. אני עובדת שם רק 4 ימים וזה נראה לי יותר מידי. אני מוצאת את עצמי עם חבורת אנשים שאני יכולה ללמד אותם הכל מ-א עד-ת. אני ירדתי כמעט הכי נמוך. או שאני יעבור את זה או שלא. ואסיים במילות השיר האהוב עליי: "סוף העולם,זהו סוף העולם. זה התחיל שהפסקנו לחלום שהפסקנו כבר לקוות"(סוף העולם,אביב גפן) |