0
הירח חדר בקרניים כסופות וסקרניות מבעד לשלבי התריסים, כאילו לא מאמין שלא הצלחתי להירדם זה כבר הלילה השלישי והגיח מודאג לכסות אותי בעדינות באנרגיות האלה שלו שכל כך מוכרות לי. פחות מוכר היה הגוש הזה שחסם לי את דרכי הנשימה וגרר את שנתי למחוזות מטרידים ונטולי שקט, מונע ממני לעצום את העיניים. בעידנים אחרים, הייתי פוחדת פחד מוות מהשקט הזה. היום? היום אני יודעת אהבה אמיתית. כל כך אוהבת אותו. הוא עוטף אותי ברוך ומגרש לי מהמקדש את כל השדים המציקים, לוחש בי מילים מחממות שגורמות לי לעוף באוויר בביטחה ולא לפחד יותר מכלום. אני אוהבת אותו כל כך שבלי באמת להתכוון מראש, אני מוצאת את עצמי מסיטה את נתיב החרדות שלי הצידה. מצליחה לראות אותו נוכח גם כשרחוק, מרגישה אותו נושם בי. אף פעם לא מצאתי כמובנת מאליה את היכולת לדעת בדיוק מה מציק לו, מה כואב לו, מה מכעיס אותו ומה גורם לו לפרפרים בבטן. זה מסב לי אושר גדול לחוש כל רסיס בנשמתו כאילו מדובר בי עצמי., לתת מקום להתכנסות שלו בעצמו כשקשה לו. אני ממלאה את מאגר האנרגיות שלי בכוח מרפא ומחבק. מוחקת את כל הצבעים מסביב שלא יסיחו דעתי מעוצמת הזימון. מרגישה אש יוצאת לי מהלב ומתפשטת, מגיעה עד אליו, במהירות האור, בלהבות של ערגה, ריפוי וצלילות מחשבה. הוא יודע שאני בשבילו כל הזמן. ללא תנאי. שאני מחכה לו במקדש המוגן ששייך רק לנו, לצבוע לו את ההילה מחדש בגווני תשוקה ושלמות מרגיעים. בשלווה. תמיד. עד קץ כל הימים. וכן. אני אוהבת אותו כל כך. ומתגעגעת. |