לפני כשנה הצטרפתי ליוזמה להקמת ועד פעולה לשכנות טובה בין שכונת מגורי בגבעה הצרפתית בירושלים לבין הכפר השכן עיסאוויה. הרעיון: בלי פוליטיקה. רק דו קיום ואיכות חיים. אתה יכול להיות בשמאל או בימין אבל אתה יודע כי שכן טוב הוא נכס. זה הבסיס ותו לא.

כן, צריך את משטרת ישראל ומשמר הגבול והשוטרים העושים את מלאכתם ראויים לשבח. אך שכנות טובה לא ניתן ליצור עם מחסומים בלבד. גם לא עם גז מדמיע. נחזק פעילות מסחרית משותפת. נייצר מקומות עבודה.  

 במה הם יכולים לסייע? במה אנחנו יכולים לעזור? קיימנו מספר פגישות עם נציגות של הכפר – כולל מנהלת מרכז הנוער והמוכתר - ולמדנו על הצורך הדחוף מאד במוסדות חינוך ותשתית תחבורה ופחות ארנונה. למדנו את מידת ההזנחה העירונית בכפר הסמוך – והיא קיימת. הלכנו יחד לשיחה עם ראש העיר ניר ברקת. פעלנו כדי להזרים השקעות.

אחר כך באה תקרית ניסיון הצתת תחנת הדלק הניצבת בין השכונות ורוב עובדיה ערבים. היתה לי בקשה אחת: הצהרה משותפת לכל פעילי הועד המגנים כל פעולה וכל צורה של אלימות. כתבתי כי אם התחנה היתה בוערת והאש היתה מתפשטת עם כיוון הרוח היא היתה עלולה לפגוע בנו ובהם. בבני אדם וברכוש. בגבעה ובעיסאוויה.

אמרו לי שאי אפשר. גם מן הצד שלנו טענו שהגזמתי. נסחפתי.  שהרי הדבר בנפשם. הם בין הפטיש לבין הסדן. עוד יאמרו עליהם חס וחלילה שהם משתפי פעולה. וכתבתי בתשובה שגם בנפשנו. ושאם אי אפשר לחלץ הצהרה משותפת אחת האומרת "עד כאן" לאלימות – אני לא בועד הפעולה הזה.

אני מעריך שעמדתי תייגה אותי בקרב חלק מן הפעילים כסרבן שלום. כדי להבין אותם גלשתי לאתר הקרוי 972 "שיחה מקומית" וקראתי שם את פעיל השמאל, האקטיביסט למהדרין (פרס אנה לינד ללוחמים בדיכוי) חגי מטר.

כן, הוא פותח עם רצח התינוקת חיה זיסל ברון אבל אחרי משפט הפתיחה שאין בו תוספת גינוי לרצח ואין בו מילים כמו "מתועב" הוא עובר לעוולות הכיבוש והביורוקרטיה העירונית. הקורא מתבקש להבין  כי מצב התשתיות והעדר תכנית אב עירונית מאושרת ונגישה במזרח ירושלים הם שמוציאים את השבאב לרחוב. שם המניע למחאה. אולי גם למחאה מוטרפת.

מה אני מלין על מטר אם ד"ר אורית גלילי צוקר כותבת על הצורך במחשבה שניה בקרב הורים לפני שהם באים עם תינוקת ל"נתיב מסוכן" כמו תחנת הרכבת הקלה בירושלים. אותה תחנה הממוקמת במרחק הליכה מן המטה הארצי של משטרת ישראל. בעורק תחבורה מרכזי של בירת ישראל.

ומהיכן אני שואב את תחושת הבוז להחלטה שלא להעלות תלמידים תל אביבים לבירה בעת הזאת בשל המצב הביטחוני – במקום להגביר דוקא את הביקורים בבירה כמעשה מחנך של הזדהות?

מפני שאני ירושלמי. וכמובן סרבן שלום.

צילום: שלווה ירושלמית מוגנת בעוד "נתיב מסוכן". מרכז העיר - המדרחוב.  צילום של נתי שוחט מצוות "פלאש 90" * תודה לנתי על האישור להעלאת הצילום ולצוות המוכשרים של סוכנות הצילום. כל הזכויות שמורות.