לקוראי היקרים בקר טוב
היה לי שבוע כל כך מלא וגדוש בריגושים, לפעמים היה קשה להכיל. אספר כאן על שניים מהם. ראשית בשמחה גדולה קבלנו את זוג התאומים שמהרו מאד ויצאו לאוירו של עולם, כחדשיים לפני הזמן. בן ובת לגורי שלי. עולם מופלא נארג כאן וכבר יש לקטנטנים האלה אישיות ואופי ורצון עד שהלב נכמר .... אורלי מורג בחרה לטעמה מספר שירים ומיכל שמואלוב קראה כל כך יפה, עד שרציתי לשאול את אישי, שישב לידי: " מי כתב את זה?" אבל נזכרתי. השירים שנבחרו היו השיר הראשון היה על פרח החצב, * בְּכָל פַּעַם שֶׁהֶחָצָב פּוֹרֵחַ
מִתְעוֹרְרוֹת הַתִּקְווֹת
וּבְתוֹךְ הַמְּעָרָה הַחֲשׁוּכָה
מְשַׂחֶקֶת קֶרֶן אוֹר עֲנֻגָּה
הִנֵּה עוֹד מְעַט יָבוֹא הָאוֹר הַגָּדוֹל
עוֹד מְעַט יָבוֹאוּ טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַמַּרְווֹת
עוֹד מְעַט נְגָרֵשׁ הַחֹשֶׁךְ עַל רָעָתוֹ
וְהֶחָצָב
בָּקַע אֶל שִׁלְהֵי הַקַּיִץ הַלּוֹהֵט
וְכַאֲשֶׁר הַגֶּשֶׁם פָּקַד גָּרַף בְּעָצְמָתוֹ
סָתַם אֶת פִּי הַמְּעָרָה
וְהַכֹּל נִשְׁאַר
בִּפְנִים
כָּרָגִיל
אחר כך שוב משהו כזה כמו השיר שבגב הספר עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִּים כְּדוֹרוֹן לְעָתִיד מַבְטִיחַ קִבַּלְתִּי עֶפְרוֹנוֹת צִבְעוֹנִיִּים. אֶחָד וָרֹד לִצְבֹּעַ לְחָיַיִם מַסְמִיקוֹת, אֶחָד תְּכַלְכַּל לִמְרֹחַ מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם עַד אֵין סוֹף, אַחֵר אָדֹם הַפּוֹרֵץ כְּזֶרֶם הַנְּהָרוֹת בְּמִלְחָמוֹת, וְעוֹד אַחֵר מִזְדַּנֵּב צָהֹב, וּלְבַסּוֹף הַשָּׁחֹר.
הָיָה עָלַי לְשַׁרְבֵּט אוֹ אוּלַי לְצַיֵּר וְהִתְלַבַּטְתִּי בְּמִי לִבְחֹר. נֶחְמָד לְסַפֵּר עַל אַהֲבוֹת וּלְחָיַיִם מַסְמִיקוֹת, הַכֹּל כּוֹתְבִים זֹאת. וְאוּלַי עַל רַכּוּת הַשָּׁמַיִם, עַל חֶסֶד יוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים? אֲבָל הֵם אֲטוּמִים. אָז עַל מִלְחָמוֹת, הֵן נִצְבָּעוֹת יָפֶה בְּאָדֹם וַאֲנִי אֵינֶנִּי גֶּבֶר מִתְלַהֵם. צָהֹב? אֵין בִּי שִׂנְאָה אוֹ קִנְאָה, מַה נִּשְׁאַר? יוֹם-יוֹם שָׁחֹר לָבָן, הָאֱמֶת בְּעֵירֹם
בְּרִיאַת הַבְרָאַת הַמֶּשֶׁק בְּרֵאשִׁית
וְגֵרְדוּ בַּפַּדַּחַת.
אַחַר כָּךְ הוֹסִיפוּ צָלָ"שׁ
עַל חֶשְׁבּוֹנָם וּבְחֶשְׁבּוֹנָם
וּמִיָּד הֵמִירוּ אוֹתוֹ בְּמִסְפָּרִים
וְנָסְעוּ בִּמְכוֹנִיּוֹת שְׂרָד אֲפֹרוֹת לְמִשְׂרָדִים.
בַּדֶּרֶךְ קָשְׁרוּ אֶת לְשׁוֹנוֹת הָעוֹבְדִים
ויראו כִּי טוֹב
יוֹם שֵׁנִי
ושוב טבע ולבסוף השיר על הרקפת סכם. * יָפְיָהּ שֶׁל הָרַקֶּפֶת בִּשֵּׂר
לִי אֶת בּוֹאָהּ
שֶׁל שִׁירַת הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר שׁוֹתֶקֶת וְשׁוֹתֶקֶת
לֹא מִתְלוֹנֶנֶת עַל שְׂרִיטוֹת שֶׁשָּׂרַטְתִּי
אֲבָל לִפְעָמִים גַּם
הִיא אֵינֶנָּה יְכוֹלָה עוֹד לַעֲצֹר
בְּתוֹכָהּ
וְאָז פּוֹעֶרֶת חָרִיץ
קְטַנְטַן
וְלוֹחֶשֶׁת אֶת דְּבַר הַשִּׁירָה
בְּרַקֶּפֶת.
ואני חשבתי שכתבתי ופרסמתי ספר על בעיות חברתיות, לרגע היה נדמה לי, כשטרחנו על העריכה, שאני איזו דפני ליף של השירים, או לפחות 'נטשה יוצאת לבריגדה' והנה אנשים כתבו לי לאחר שהקשיבו קשב רב, שאני משוררת הטבע. הוי... עד עכשיו עוד לא החלטתי האם לבכות או לצחוק. בתחילת העבודה הגשתי להוצאה לאור, עתון 77, את הקובץ של שירי החברה וכל השירים שם היו אלא שהרי יש לחלק את השירים שבספר לשערים, אבל כל השירים שם, הם כשער אחד גדול המספר על חיי החברה הזקוקים לתיקון. לכן עלה בדעתי הרעיון, שאולי כדי להרגיע מעט את הדכאון, אולי אפשר להכניס בגלל ההחלטה שלי לפרסם רק בענייני חברה וכבר לא יהיה כסף לסתם פרחים, אז אולי נשלב מספר עמית העורכת כל כך שמחה ואפילו טרחה ומצאה גם איורים להמחשה וכלנו שמחנו והמשכנו בדרכנו והנה הגענו עד הלום.. אלא התקבל הרושם של עוד ספר המספר עד מה העולם נאה הוא, מה באמת הוא רק יפה ואין בו אכזריות ורוע? למרות זאת אני שמחה בחלקי, קראו כל כך יפה את השירים שלי מעל בימת שיר ואסור לי להתלונן. כלם מוזמנים להקשיב לשירים שלי, שמתוך הספר החדש "שירי חברה ומחשבה תחילה", |