כותרות TheMarker >
    ';

    החלום שלי

    החיים על הספקטרום.
    אני לא מאמינה שהם החיים שלי.

    בולמוס אכילה

    16 תגובות   יום שבת, 1/11/14, 17:38

    בולמוס אכילה-אכילה כפייתית,חפוזה,ללא יכולת שליטה של אלפי קלוריות בזמן קצר.
    בולמוסי האכילה מתרחשים בדרך כלל בסתר.ברוב המקרים חש האדם לאחר התקפה הבלתי מרוסנת תחושת גועל מזוויעה כלפי עצמו.
    הרבה פעמים בולמוס האכילה הבלתי נשלט הוא השתקפות מצב נפשי:חרדות,לחצים,עצב ודיכאון.
    האכילה אינה מספיקה עד שאותו אדם מגיע למלאות מפוצצת ולתחושה מעיקה של כבדות,בחילה ובעיקר אכזבה והרגשת קבס מעצמו.

     

    אני קוראת לזה במילותיי כישלון.
    בשבילי זה פשוט למלא את עצמי באוכל מכל סוג.מתוק,מלוח,חמוץ.בעיקר פחממות.
    כאילו נפשי מאותתת לגוף  שהיא זקוקה לאוכל מנחם.כזה שילטף לה פצעים ישנים.
    אני לא בטוחה בכלל שאני לועסת את המזון,יש מצב שהא פשוט יורד לי בתוך הפה ישר לקיבה ככה בכיף שלו.
    כל הטעמים מתערבבים לי ואני לא באמת ממוקדת.
    אני פשוט צריכה את זה כדי לסתום חור בנשמה.
    כדי ללכת לישון בלי מחשבות כשאני מלאה.
    תמות נפשי עם פלישתים...
    אחלה משפט לתאר בולמוסים שכאלה.
    כאילו אני באה אומרת לעצמי..פאק על הכל.
    גם ככה הכל חרא,גם ככה אין פה יותר מידי אופטימיות אז לפחות נמלא את אותו יצר שלי לחבר המתוק ולידידותיי הפחממות.
    וואו כמה התקפים כאלה היו לי במהלך השנים.
    כל הדיכאון והתסכול שלי נוחמו עם אלפי קלוריות שבדקות נשטפו אל גופי.
    לא הייתי במשקל מבוקר,לא הייתי יפה ולא אהבתי את עצמי.
    היום אני מרגישה סקסית ומושכת הרבה יותר.
    אני אוהבת לרזות,אוהבת שאנשים פתאום לא ממש מזהים אותי.
    אז נחזור לבולמוס המכוער
    זה תמיד מתחיל עם משהו נורמלי לכאורה,איזה כריך עם גבינה צהובה ונס קפה.
    ואז עוד כריך והפעם עם קופסת קוטג בצד.
    כבר סיימתי את הקוטג' והכריך ואני זורקת את הקופסה על השיש,אפילו לא טורחת להשליך לפח האשפה.
    אחוזת תזזית אני וראשי כבר בתוך המקרר מנסים לאתר עוד קורבן קולינרי שקיצו קרב.
    אז אכלנו שני כריכים עם גבינה צהובה וגביע קוטג',עכשיו נעוף על הקציצות הקרות האלה שאימא שלי דחפה לי.
    לא נורא שזה מפני שבוע,מקרר שומר על טריות!
    אבל לפני כן אני רק אשחרר ממני את החזייה,בכל זאת מטען של D אינו דבר של מה בכך ואני כבר מתחילה להרגיש שאני נחנקת.
    נכנסתי לחדר שינה הורדתי את החזייה,החלפתי לפיז'מה קלה וחזרתי לאזור התקיפה.
    קציצות אמרנו?אמרנו.

    לא צריך לחמם,רק ניקח מיונז וקטשופ למיקס של רוטב אלף האיים בייתי ונעוף עליהם.
    1 2 3 4 5 קציצות.
    יאללה נקסט.זורקת את הצלחת בכיור וחוזרת את ליבת המטבח-המקרר.
    יש גביע שמנת חמוצה שנשאר מאיזו עוגת גבינה.
    מה ניתן לייצר איתו?....
    אאאאאה מוחי הקודח והמיומן חוגג בקצב הסלסה.(לא שיש לי מושג עלוב איך רוקדים את הריקוד הזה).
    יש לי שקית ציפס מקסיקני במקרר ועם השמנת זה תענוג של ממש.
    לוקחת איתי את שני השבויים לסלון ולא שוכחת פחית דיאט קולה לשם האיזון.
    דואגת למלא כל חתיכת ציפס בשמנת ולגרוס לתוכי.
    בשלב הזה אני מתחילה להרגיש את המלאות הזו שמאותתת לי:"מותק... את בדרך למסלול ההקאה,אנא ממך תפסיקי פה".
    אבל אני לא מפסיקה עד שאני גומרת את כל שקית הציפס ומשאירה שאריות אומללות של שמנת.
    מה בא לי עכשיו אני מהרהרת בדרכי למטבח שוב.
    העפתי את שקית הציפס הריקה ואת גביע השמנת המעוך על השיש לצד שאר החללים.

     

    אני באמת חייבת לברר עם עצמי יום אחד למה אני שתמיד מסדרת את המטבח דווקא בהתקפות האוכל האלה יוצרת מין אי סדר מטורף.
    אני חושבת שזה קשור לאיך שאני מרגישה באותו רגע,שלא באמת מעניין אותי כלום,שאני יודעת שאני עושה משהו לא בסדר לעצמי אז הכי מטומטמם זה עוד לעשות את זה תוך כדי רגגון.
    הרי מדובר באיבוד שליטה,אז יאללה נלך על זה עד הסוף ונעשה שואה במטבח.
    איפה הייתי?...
    אה קינוח.
    אין פה ממש ממתקים לקנח בהם את הארוחה המעודנת והאצילית הזו שדפקתי עכשיו.
    אבל יש פתיבר עצוב ומעפן כזה ויש קופסת שוקולד.
    נעשה שידוך!
    לוקחת אליי את חבילת הפתיבר ומורחת שוקולד כל כל ביסקוויט חום.
    1
    2 3 4 4-5 זהו....
    חוזרת למטבח,יותר נכון מדדה לכיוונו.
    אני מפוצצת לגמרי אבל יש עוד מקום חולני לתקוע בעמידה שני חטיפי בריאות.
    עלק בריאות... מומחית לדיאטות כמוני יודעת לזהות את השקר שיש בגרנולה.
    אני מרגישה את הסוכר הדביק ואת השוקולד נידבקים לי לשיניים וגומרים סופית את הקיבה העמוסה שלי.
    בעעעעעע
    מבט אחד אל המטבח גורם לי לשנוא את עצמי.
    אני אכלתי את כל זה?
    מה נהיה איתי?
    יש לי קיבה מנירוסטה??
    כנראה שלא.
    כי בא לי להקיא את הכל.אני מרגישה לא טוב.
    בא לי לחזור שעה אחורה ופשוט להתקלח לאהוב את עצמי ולהכנס למיטה עם ריח של סבון כשאני  מלטפת לעצמי את השיער ,מדמה שמישהו אהוב עושה לי את זה.
    כזה שיעביר יד אוהבת וחומלת על כל השריטות שהחיים נתנו בי.
    הייתי יכולה סתם לגרות לי את הפיטמות קצת ולגמור עם עצמי כשסצנה מינית מעוררת רצה לי בראש.
    הרי אני הבמאית הכי טובה של עצמי בכל מה שקשור לפורנו.
    אז הייתי פשוט נרדמת אחר כך כשאני שבעה מעט מאותה אורגזמה ודי שלווה לי.

    אבל המילים המנחמות כבר לא מספיקות,אותם מילים שאני שוב ושוב אומרת לעצמי.
    אני אומרת בעיקר שאני בסדר,שאני בשליטה על החיים שלי.
    אני בשליטה מטורפת  אני כמעט לא מעשנת,רק לעיתים חוטאת באותה סטלה מתוקה.
    אני עובדת ואני משלמת את כל חשבונותיי ואפילו חוסכת כדי שאוכל להחליף דירה.
    אני חיה בצניעות אבל ללא מחסירה כלום מבני.
    אני מרזה כל הזמן ואם לא אז אני לפחות לא משמינה.
    אני ממוקדת מטרה ואני עובדת עכשיו על הפרויקט השני בחיים שלי אחרי הילד.
    ואני כן מנסה לבנות עצמי מחדש שוב אחרי השברים.
    אבל עכשיו זה מאוחר מידי.
    אני נכשלתי,אני חטאתי באיבוד שליטה.
    אני ניסיתי למלא פער בנשמה  הכואבת שלי באמצעות אוכל.
    והאוכל הזה לא ניחם אותי.
    הוא גרם לי להרגיש מכוערת ולא נקיה,ותחושת הגועל הזו שמבעבעת מפנים ושוטפת אותי פתאום גם עושה את נפשי ופניי החמודות לכעורות.
    איכס,אני יורקת על עצמי.
    אין לי שום כבוד לגוף שלי אם אני מעוללת לו את זה.
    אז למה שלמישהו יהיה כבוד אליי?
    עוזבת את  עי החורבות שהיה פעם המטבח שלי ועכשיו הוא וכל הכאוס סביבו מסמלים את איך שחיי נראו בימים שבאמת לא הייתי בשליטה.
    הימים האלה שהייתי עושה סמים ואוכלת בלי שליטה רק כדי לברוח ממקום לא טוב.
    היום אני במקום טוב יותר.
    אבל אתמול הייתה לי התקפת אכילה שוב.אחרי הרבה זמן שלא הייתה.
    הייתי מותשת,מרוקנת השבוע.
    הייתי אבודה.
    התגעגעתי אליו לפ'.
    חלמתי עליו בלילה ופתאום הוא היה בחיים שלי והכל חזר להיות טוב.אופטימי.
    ואז קמתי והכאב היכה בי כמו מוט ברזל מלובן על בשר חשוף מדמם.

     

    יש עכשיו את השיר שהוא אוהב "יום חולין"
    "אם יש ב אהבה היא תאמר בשקט" אומר השיר.
    הוא אהב אותי בשקט?
    הוא אמר שהוא אוהב אותי,לא הרבה המילים הרומנטיות ניו זורמות ממנו.
    אבל הם כן היו שם.
    הוא כן אהב אותי.
    אבל לא מספיק כדי להיות שלי.

    הוא לא פה וגם החיים שלי לא בדיוק גן ששונים לבנות וצחורות.
    יש לי עבודה תובענית שאני לא מסופקת ממנה,אני בעיקר מרגישה איך חיי וכישוריי מתבזבזים להם התחום פיננסי שמעולם לא היה הצד החזק שלי.
    אני לעולם לא יצמח שם.במקרה הטוב אני פשוט אשרוד.
    יש לי פגישה היום בגן של הילד כדי להחליט על שנה הבאה,מה לעשות?...
    האם לשלוח אותו לכיתה א להתמודד עם כיתה א של 34 ילדים ומורה אחת מפוצלת?
    הוא ילך לאיבוד שם עם כל ההפרעות מסביב,עם רעשם של הילדים ואכזריותם הטבעית.
    האם לשלוח לבית ספר לחינוך מיוחד? הרי זה ישאיר בו חותמת של חריג לתקופה הקרובה.
    ומה איכפת לי אם יחשב לחריג בעיני עיניים של אנשים שלא באמת מבינים כמה הוא חכם וחריף,רואים הם רק את התנהגותו המוזרה מעט ואת חששותיו מהעולם.
    הוא יכול להתפתח טוב יותר ולקבל יותר מידע לימודי בקבוצה קטנה.
    אז הכל כל כך מורכב לי עכשיו.
    הכל נראה מסובך.
    אבל אני שוב אצטט את סקרלט אוהרה חברתי הניצחית.
    אחרי הכל מחר יהיה יום חדש.
    מחר אני אחזור לעצמי ואנקה ממני את שאריות האוכל והאלכוהול הזה של הימים האחרונים.
    את שאריות התבוסתנות אני אשרוף ואחזיר בי את הלוחמנית השורדת.
    אני אמשיך לרזות כדי להגיע לאיזה אידיאל נשי מחורבן שגברים רוצים בו.
    אני אמשיך עם פרוייקט החיים החדש שלי.
    ואני אמשיך לחפש לי עבודה מתאימה יותר לכישוריי,כזאת שהאני האמיתית תצא בו.
    וארים ראשי ואסתכל לעולם בעיניים בלי פחד.
    אני רק בהתחלת המסע ואני אהנה מהדרך.
    לוחמת אנוכי.

    לתמיד.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/5/15 07:59:

      צטט: croki 2014-11-26 17:23:58

      הכאב. אי אפשר לברוח ממנו. אבל אם אתה חי איתו ולומד להכיר את עצמך, הוא יותר נסבל. לפעמים אפשר גם לצחוק על עצמך. לפעמים הוא אפילו נעלם. מאחל לך הרבה רגעים טובים, אהבה, ובעיקר שתאהבי את עצמך:)

      זכרתי שכתבתי את זה 

      את הפוסט.

      היו לי כמה בולמוסים כאלה רק כדי למלא איזה חלל.

      אני לא רוצה אותם עוד

        26/11/14 17:23:
      הכאב. אי אפשר לברוח ממנו. אבל אם אתה חי איתו ולומד להכיר את עצמך, הוא יותר נסבל. לפעמים אפשר גם לצחוק על עצמך. לפעמים הוא אפילו נעלם. מאחל לך הרבה רגעים טובים, אהבה, ובעיקר שתאהבי את עצמך:)
        9/11/14 17:25:
      מישהו אמר מאנצ'?
        3/11/14 06:02:
      עונה לנערה המקסימה ולזחל החם. אני חזקה אבל יש לי מעידות.ואני משלמת עליהן תמיד. מתייסרת בעבורן. וזה נכון שאני כן מושכת כמו שאני. שוב יש שיאהבו ויש שלא כמו כל אישה אחרת אבל יש משהו בלהגיע לאיזה אידיאל רזון שמכניס אותי לשליטה נוספת בחיים.
        3/11/14 05:58:

      צטט: גילהסטחי 2014-11-02 12:28:42

      את פרח שעלי הכותרת שלו עדינים וכל כך יפים שמתחשק לבכות מהוידוי שלך, כי זה לא חלום. מכיוון ואת לוחמנית אני בטוחה שאת המחר תקבלי עם החלטה מגובשת ושתצליחי לסגור את הפינות עם הכאב. בהצלחה בכל הרבדים, שולחת חיבוק מנחם..

       

       

      בוקר טוב נהדרת.

      אני כבר במקום טוב יותר והבולמוס הזה שפקד אותי מאחוריי.

      זה עושה לי רע ואני הרי נשבעתי לא לייצר לי רע לעצמי יותר.

        2/11/14 16:29:

      יש פה המון דברים או עובדות נכונות ושני משפטים שאני באופן אישי הכי לא מתחברת אליהם בעולם. את הראשון אפילו העתקתי לכאן "אני אמשיך לרזות כדי להגיע לאיזה אידיאל נשי מחורבן שגברים רוצים בו" והשני הוא על פחד. כי פחד זה רגש הכי אנושי. את הרי לא מרזה בשביל אף אחד. כמו שאת לא מתלבשת בשביל אף אחד חוץ מאשר בשביל לעשות לך נעים. גברים לא קולטים את זה (לא כולם). ואולי במקום לחפור לך או להביא לך מראי מקום שהזכיר לי 77777 על אוכל מנחם וחזיות שוות נורא, אני אשים לך שיר. שאפשר לשמוע כמו שאני עושה, בישיבה מזרחית והכי נוחה.

       

       

      ''

        2/11/14 15:10:
      לפעמים יש מעידות,, כי אי אפשר להלחם במציאות היומיומית שאת מתארת,, ואם את יודעת להשים את הגבול ולעצור בזמן אז אין לך מה להרגיש רע,, את אישה חזקה ואמיצה,, ועוד דבר,, לעולם אל תעשי משהו כדי לרצות (גברים) אחרים,, קודם בשבילך ואז אחרים,,
        2/11/14 12:28:
      את פרח שעלי הכותרת שלו עדינים וכל כך יפים שמתחשק לבכות מהוידוי שלך, כי זה לא חלום. מכיוון ואת לוחמנית אני בטוחה שאת המחר תקבלי עם החלטה מגובשת ושתצליחי לסגור את הפינות עם הכאב. בהצלחה בכל הרבדים, שולחת חיבוק מנחם..
        2/11/14 06:32:

      צטט: איש אחר 2014-11-02 00:28:44

      פוסט אנושי בצורה בלתי רגילה. את לוחמת אמיצה וזה ניכר מכל זווית שאת מתארת.

       

      תודה על המילים החמות ת מיד 

        2/11/14 06:18:

      צטט: 77777777 2014-11-01 23:15:52

      זה הכל התכניות בישול האלו והמאסטרים "אוכל מנחם" וכל זה. יש ימים כאלו שבא לבלוס הכל ויש ימים שבא לגרוס הכל אבל מחר תזרח השמש כתמיד

      חחח

      לא נראה לי שבמאסטר שף יאהבו את שילובי הטעמים שיצרתי אתמול.

        2/11/14 00:28:
      פוסט אנושי בצורה בלתי רגילה. את לוחמת אמיצה וזה ניכר מכל זווית שאת מתארת.
        1/11/14 23:15:
      זה הכל התכניות בישול האלו והמאסטרים "אוכל מנחם" וכל זה. יש ימים כאלו שבא לבלוס הכל ויש ימים שבא לגרוס הכל אבל מחר תזרח השמש כתמיד
        1/11/14 21:52:

      צטט: n1free 2014-11-01 19:57:46

      חיבוק, יקירה.

      את מתמודדת בהרבה חזיתות. לעיתים את מתעייפת, לעיתים נשברת וקמה בחזרה.

      את מחוברת לרגשות שלך. אחרת, לא היית כואבת ואכפתית ואוהבת ואשה.

      את אנושית!

      הרבה חזיתות.

      את צודקת.

      לפעמים אני כל כך בשליטה שאולי פה אני מתפרקת.

      בכל אופן לא יקרה שוב.

      בגלל זה כתבתי את זה.

      כדי לקרוא

        1/11/14 19:57:

      חיבוק, יקירה.

      את מתמודדת בהרבה חזיתות. לעיתים את מתעייפת, לעיתים נשברת וקמה בחזרה.

      את מחוברת לרגשות שלך. אחרת, לא היית כואבת ואכפתית ואוהבת ואשה.

      את אנושית!

        1/11/14 19:46:

      קחי את עצמך בידיים
      לסגור את הפה זה כלל ראשון
      ספורט זה כלל שני
      סקס זה כלל שלישי.
      ס.ס.ס זה המפתח.

        1/11/14 18:50:
      בתיאבון! :-)

      ארכיון

      פרופיל

      מאריאנטואנט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין