מדי שנה בי"א באדר התקיימו בבתי הספר בארץ 

טקסים לציון דמותו של יוסף טרומפלדור גיבור קרב 

תל-חי. סיפור ההגנה על תל-חי היה לאורך שנים

ערך מכונן ביישוב העברי המתחדש, במערכת 

החינוך ובמדינת ישראל. אנדרטת "האריה השואג" 

שהוקמה לזכרם של 8 חללי תל-חי, הפכה לאתר 

עלייה לרגל של תלמידי בתי הספר, של חניכי 

תנועות הנוער, של חיילים ועוד רבים אחרים. 

אברהם מלניקוב פיסל את פיסלו "גור אריה יהודה" 

מאבן שחם גדולה בין השנים 1928 - 1934. הפסל מוכר 

לנו יותר בכינויו העממי "האריה השואג".

מלניקוב יצר סגנון חדש בפיסול הישראלי, סגנון שזכה 

לשם: "הפיסול הכנעני".

"הפיסול הכנעני" ממזג את סגנון הפיסול האירופי עם

מוטיבים מאמנות המזרח, בעיקר מאזור מוספוטמיה. 

המוטיבים בסגנון פיסול זה מנוסחים במונחים לאומיים על

מנת להציג את הקשר שבין הציונות לבין אדמת המולדת. 

סגנונו של מלניקוב נדחה על ידי הממסד האמנותי בטענה 

שמדובר בפיסול נוכרי. בביקורות העיתונות כונה בשל כך:

"פסל גוי". 

מאוכזב מההתקפות האישיות, מהצביעות הממסדית

ומהקשיים הכספיים שליוו את תהליך יצירת הפסל, ארז

מלניקוב את מזוודותיו ועזב את הארץ יומיים לאחר טקס 

הסרת הלוט מעל פיסלו בתל-חי, כשהוא חסר כל.

בעת שהותו של יגאל אלון באנגליה לצורך לימודים

באוניברסיטת אוקספורד, פגש את מלניקוב ואמר

לו לחזור לארץ. בשנת 1959, לאחר 25 שנות גלות

שב חולה ושבור לישראל. כל בקשתו הייתה חדר 

צנוע בקיבוץ כפר-גלעדי כדי ללמד שם פיסול. 

מזכיר הקיבוץ סירב לקבלו. 

שנה לאחר מכן לקה מלניקוב בהתקף-לב בנמל 

חיפה כאשר הלך לשחרר מהמכס את משלוח פסליו 

שהגיע מאנגליה. הוא נפטר עוד באותו יום בבית

החולים רמב"ם בחיפה. בכיסו נמצאה צוואתו בה 

ביקש להיקבר ליד פיסלו בתל-חי.

בשנת 1939, חמש שנים לאחר חניכת הפסל "גור

אריה יהודה" בתל-חי, פיסל יצחק דנציגר, פסל בשם

"נמרוד" מאבן חול נובית בסגנון "הפיסול הכנעני".

במקורות נחשב המלך נמרוד לדמות שלילית ביותר

כיוון ששמו מתפרש כמביע רצון למרוד כנגד האלוהים. 

עיסוקו בציד מצייר אותו כשליט אכזר ואלים. מיוחסת 

לו גם היזמה של בניית מגדל בבל. במדרש רבה אף 

מסופר עליו שציווה להשליך לכבשן את אברהם, בעודו 

צעיר, בשל סירובו לסגוד לאלילי בבל. 

תחילה נתקל הפסל "נמרוד" בביקורת לא רק מצד

גורמים דתיים, אלא גם מקרב אנשי תרבות חילוניים

שמחו על שלילת ה"יהודיות", אך עד מהרה הפך

ליצירה קאנונית.

ידיד משפחתו של דנציגר, מבקר האמנות ד"ר חיים 

גמזו, נמנע מלדון בהיבט העברי לאומי של היצירה

והתייחס רק למראה החזותי של הפסל. במאמר

בעיתון "הארץ" כתב את הדברים הבאים: "מתקבל 

הרושם כאילו צורת האבן 'התנתה' את צורתה 

השטוחה בחזה של הדמות. קשה להסכין עם נמרוד 

הצייד ואיש השדה והיער בעל חזה של שחפן. 

אולם, ההיוליות שבהבעה ובהופעה הכללית הינם 

עדות לכישרונו של האמן".‏ 

בפרשנות סביב דמות הפסל "נמרוד", נשמעו שני 

קולות ראויים להערכה. האחד היה קולו של האוצר 

ומבקר האמנות אדם ברוך ששאל: "כיצד קרה

שהפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר, נעשה הדימוי 

המייצג ביותר של המודרניזם הישראלי והלא 'נמרוד' 

הינו דימוי אלילי, ארוטי, פרימיטיבי, אזורי ועלילתי, 

בעוד המודרניזם הזה שאף להפשטה, בינלאומיות,

הטמעה של אתיקה הומניסטית באסתטיקה דקה?

מדוע המודרניזם המקומי קיבל על עצמו את 

'נמרוד'? זו אחת החידות (סתירות) המהותיות 

בנפש האמנות הישראלית".

הקול השני היה קולה של האוצרת שרה ברייטברג-

סמל אשר תהתה על היפרדות ה"עבריות מעל

העבריות עד להזדהות עם היפוכה".‏ במאמר 

"אגריפס נגד נמרוד" תקפה ברייטברג-סמל את

התפיסה הקאנונית של מחקר תולדות האמנות 

לגבי פיסלו של דנציגר, שראתה בו כמייצג בלעדי 

של הלאומיות העברית.  

במוזיאון ישראל לא היו מוטרדים מדעותיהם של 

אנשי התרבות שהבחינו היטב "בסתירות", 

ורכשו את הפסל בתחילת שנות ה-80. יתרה

מכך, משנת 2010 מוצג הפסל במרכזו של אולם

הכניסה למחלקת האמנות הישראלית. הוא הוצב 

על גבי כן גבוה תוך כדי יצירת מיסטיפיקציה 

במטרה מובהקת להציגו כיצירת פיסול קאנונית. 

בשנת 1981 ביקש נתן זך לארגן תערוכה לאברהם

מלניקוב בטכניון בחיפה. המדור לאמנות במשרד החינוך 

והתרבות לא פרש חסותו על התערוכה וגם לא השתתף 

במימונה. חברי המדור המכובדים נמנו וגמרו כי יוצרו של 

האריה מתל-חי אינו פסל שהישגיו ראויים לזכות אותו 

בתמיכה ציבורית. אף על פי כן, התקיימה התערוכה 

בתמיכתו של ד"ר ראובן הכט.

חלפו 80 שנה מאז הוסר הלוט מעל הפסל "גור אריה

יהודה" ואברהם מלניקוב עדיין מנודה ממוזיאוני ישראל. 

מעמדו כחלוץ הפיסול הישראלי נגנז באופן מחפיר ע"י 

הממסד האמנותי בישראל, וכל זאת משום שהתכתב 

עם זאב ז'בוטינסקי, חטא בלתי נשכח ובל יסולח! 

איך קרה פתאום שדמותו השלילית של הפסל "נמרוד"

הפכה לפסל המסמל את לאומיותו של הישראלי 

החדש? ולמה הועדף על פני הפסל בעל הסממנים 

הלאומיים והציוניים של אברהם מלניקוב? 

מצטיירת כאן תמונה די עגומה. עסקנים פוליטיים פוסט-

ציוניים, גזלו ממלניקוב את בכורתו, בחרו בדימות נציג 

פגאני-אלילי כיצירה הקאנונית של האמנות הישראלית.