היום (2/11/2014 ) נודע שעובדי מפעל המגנזיום ים המלח פתחו בעיצומים במחאה על כוונת קונצרן כיל לסגור את המפעל. לטענת הקונצרן, המפעל לא יעמוד בהיטלים שהוחלו על פעילותו  ולכן לא נותרה ברירה אלא לסגור אותו. יש לציין שההחלטה באה למרות שוועדת שישינסקי2 התחשבה במצב המפעל והפחיתה זה לא מכבר את החבויות החלות על המפעל.בהתחשב בעיתוי "האקראי" של החלטת החברה , הווי אומר יצירת "משבר" לפני החלטת הממשלה בנידון יש מקום לבחון את העובדות לאשורן .בחינה זו היא הכרחית ולו רק בשל ה"פרט" המשני שמשלם המסים הישראלי הוא שותף מלא במפעל בזכות 152 מילון דולר* מענקי השקעה והטבות נוספות שניתנו למפעל. מטרת רשימה זו להעלות סימני שאלה על הבאים כלכליים שונים ולהבין עד כמה הנהלת המפעל והקונצרן אחראים בסופו של דבר למצב העניינים הנוכחי ( העגום, לטענתם) .

ניתוח מפעל שאין מפרסמים לגביו נתונים ציבוריים הוא עניין מסובך. במקרה דנן,  כיל חיסלה את דיווחי חטיבת המטלורגיה ב 2007  ולכן אין נתונים מפורטים על המפעל. מכיוון שכך, הניתוח שלהלן יציג כנקודת פתיחה את ההנחות שהיו בתוקף בעת ההשקה של מפעל, קרי מחצית שנות ה 90 וישווה לנתונים של היום .ההיגיון לניתוח מעין זה הוא פשוט. בהנחה שהמפעל היה אמור להיות רווחי בעת הקמתו, אם תנאי הסביבה העסקית השתפרו מאז, אין שום סיבה שלא יהיה רווחי היום , אלא אם יש כשל ניהולי שלא ידע לנצל את הסביבה העסקית המשופרת  ( למשל אם מחיר התפוקה שהונח היה 100 והיום הוא 120 , אם כל השאר שווה אזי המפעל אמור להיות רווחי). זה מה שיש כאשר אין נתונים......

נתחיל בעלויות ההון שהיא מכפלה של ההון המושקע בתשואה הנדרשת.  פי הנתונים בעיתנות במפעל הושקעו כ 500 מליון דולר* . איננו יודעים מהי התשואה שמבקש המפעל להשיג מהשקעותיו אך ניתן להיעזר בתשואה על ההון הנגזרת מריבית ארוכת הטווח ( פלוס פרמיית הסיכון  ) על מנת לנתח את התפתחות  עלות ההון והתשואה עליוץ

מנתוני בנק ישראל ניתן לראות מהם שיעורי התשואה של השקעה חלופית בישראל , אגח ארוך טווח מאז מחצית שנות ה 90 

כפי שרואים מהגרף , ההפרש בריבית ארוכת הטווח בין יום הקמתו של המפעל (1996) והריבית היום היא של כ 4% במונחים ריאליים (% 4.5 מול% 0.5 היום ) . אם נתרגם זאת לעלויות המימון הנגזרות ממפעל עתיר הון שכזה אזי ההפרש בעלויות המימון הוא של כ 20 מליון דולר בשנה( 500 מליון כפול% 4 ).

מכאן נגזר שאם המפעל מייצר , על פי נתונים פומביים כ 28 אלף טון מגנזיום, הירידה בעלויות ההון לטון הם ברמות של קצת מעל 700 דולר לטון . אם נשווה זאת למחיר התוצרת, אזי אם המחיר הפומבי הוא בסביבות 2.450 דולר לטוןֿ** , אזי הירידה בעלות ההון מהווה הפחתה של כ 30% ממחיר המכירה. זוהי הפחתה ניכרת ומשמעותית עבור כל חברה , הפחתה שעשויה לסייע בידה להתגבר על הירידות במחירים.

 מכאן שעולה השאלה, מדוע מגנזיום ים המלח, מפעל עתיר הון לא מסוגל להביא לידי ביטוי את ה"מתנה" הזו, נגזרת של מדיניות מוניטרית אגרסיבית? האם זה נלקח בחשבון בעת הדיונים של ועדת שישנסקי? האם השוו את נתוני הפתיחה של המפעל עם הנתונים בפועל? אגב, מגמת הירידה בעלויות הריבית היא עולמית ולכן המגמה של המימון הדולרי דומה למימון השקלי.

בשלב זה נסתפק בשאלות הללו . רשימות נוספות תעלינה שאלות נוספות הנוגעות להיבטים אחרים של מפעל המגנזיום .

* מתוך עיתון גלובס.

The Ministry of Industry and Trade has granted $152 million to the beleaguered magnesium plant owned by Dead Sea Works and German company Volkswagen. The grants constitute 32% of the overall $500 million investment in the plant. This emerges from a report made today by Israel Chemicals, the parent company of Dead Sea Works.

** http://www.infomine.com/investment/metal-prices/magnesium/1-year/