גַן חַיּוּת
על טיפול, אומנות, סדנאות ומה שביניהם.
פוסטים פופולאריים
-
מנדלות- כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול
2/3/08 | 8008 צפיות
-
יצירה אינטואיטיבית - המרחב הפתוח
13/7/09 | 997 צפיות
-
ב9.11 ייפתח קורס "מנדלות- חוויה, ידע וכלים לעבודה".
18/10/09 | 910 צפיות
-
כמה מילים על אבחון ציורים או האם הזמנה לדיאלוג היא פיבדק?
25/7/09 | 2554 צפיות
-
פעילות קבוצתית מותאמת לחנוכה
21/11/09 | 1013 צפיות
-
בעקבות "שפת הגוף" – כתבה על יצירתה של ליטל דותן במוסף "שבעה ימים" (או: על אומנות המיצג, הנפש ומה שביניהן)
6/3/09 | 4402 צפיות
פוסטים אחרונים
- למה ואיך אנחנו מעלים תמונות שלנו לפייסבוק? 17/11/10
- פינת ההמלצה על סרט: המנהל כמנצח 26/10/10
- מי אתם: מנהלי צוות? עובדים סוציאלים? אנשי משאבי אנוש? 21/9/10
- הצוות החדש של מטאפורה 23/7/10
- מראה עצמי 29/5/10
- יצירת מנדלות במסגרת שיעורי יוגה לילדים 10/5/10
תהליכים סימבוליים בפסיכותרפיה או למה בעצם קוראים לנו "מטאפורה"
| גשר/ לאופולד סטף
גשר.
לא האמנתי בעומדי על גדת הנהר הרחב והסוחף שאעבור גשר זה
כי קלוע אני כקנה
פסעתי קל כפרפר וכבד ככלי
הלכתי קל כרקדן ובודד כעיוור
לא האמנתי שאעבור את הגשר הזה
ובעמדי כעת בגדה השניה
איני מאמין שעברתי אותו
על הדימוי, המטאפורה והסמל
הדימוי (Image ) הנו תמונה פנימית, נפשית, של משהו, מושג או רעיון, והוא נעשה (ברמה הלשונית) על ידי מילה או אות המתווכות בין שתי מילים מתחומים שונים שיש ביניהן יסוד משותף. כ' הדימוי (או המילים "כמו" ו"כאילו") לוקחות את אותו יסוד משותף ומדגישות את קיומו בשני האובייקטים: "הזמן נמתח כמו מסטיק", "הבחור אמיץ כמו אריה" ו- "אני מרגישה חופשייה כאילו היו לי כנפיים". לעומת הדימוי, המטפורה עושה שימוש במילה לא בהוראתה הפשוטה אלא בהוראה שאולה לשם יתר ציוריות (ולמעשה גם לשם יתר משמעות). זהו תיאור עניין אחד על ידי עניין אחר, באופן המבהיר את הנושא בדרך חדשה ועל ידי יצירת זהות משתנה בשני יסודות. הדימוי "הבחור אמיץ כאריה" יהיה למטאפורה "הבחור אריה". המטאפורה עושה שימוש במילה שמשמעותה הליטרלית משתנה. בדוגמה ניתן לראות כי בעוד המטאפורה עושה העברה של משמעות, הדימוי מדמה מרחוק, הוא נותר חיצוני. השימוש במטאפורה הינה דרכו של האדם ליצור גשר בין דימיון למציאות והיא מרחיבה את השפה המורכבת מסמלים חד ערכיים (המילה כיסא מתארת משהו מסויים) לסמלים אומנותיים רב ערכיים הניתנים לפירוש במספר דרכים. מטאפורה יכולה להיות מוחשית וויזואלית מאוד, ובמקרים אחרים פחות, במקרים בהם היא באה לתאר משהו שבמהותו הוא מופשט, כמו לדוגמא במטפורה "תת-מודע". לבסוף, הסמל (Symbol מיוונית: לשים יחד) הינו סימן, אובייקט נראה לעין, המהווה מוסכמה חברתית. כך למשל המילה "כיסא" הנה סמל לאותו רהיט עליו אנו יושבים. סמלים אחרים עשויים לעורר רמיזות למשמעות עמוקה, בלתי נראית, כמייצגים תחושות או רעיון מופשט וחופשי. כך למשל, במקום לומר חַברה, נאמר חברת נפש. הסמל עולה מן הלא מודע ומטרתו להבקיע את המודעות, לאפשר למודע להתוודע אל הלא מודע וכך לאפשר דו- שיח בין חלקיה השונים של הנפש.
סמלים וחלומות
פרויד טען כי המודע של האדם מבצע צנזורה המונעת מדחפים וממחשבות לפרוץ מן הלא מודע אל המודע. הוא טען כי החלומות הם המרחב בו הדברים מקבלים ביטוי ומופיעים בשפת סתר. למעשה פרויד עסק בפיענוח ותירגום של החלום משפה דימיונית ויזואלית לשפה מילולית. לעומתו, יונג התייחס לחלומות כבעלי תוכן גלוי ומלא משמעות, כסימבוליזציה אומנותית. הוא טען כי האומנות, כמו גם החלום, מטרתה להביע רעיונות, תחושות, הרגשות ורעיונות לצורך שימור ותקשורת של דבר שאין לו קיום בצורה אחרת. הוא סבר כי ללא מודע יש את השפה שלו וכי הוא יוצר פנטזיות, דימויים וסמלים משל עצמו. היעד של כל הסמלים שהלא מודע יוצר, חשב יונג, היא להביא לקיום חוויה ותודעה של העולם הפנימי. ביון גם הוא התייחס לחלומות כדרכה המקודדת של הנפש להתמודד עם המציאות החיצונית והפנימית והשווה את חלימת החלומות לסוג של מערכת עיכול. במובן זה הוא היה קרוב בתפישתו את הנושא לפרויד, כיוון שראה את החוויה האנושית כבעלת שני "מצבי צבירה" ואת החלומות, הדימויים והמטאפורות כאובייקטים מתווכים בין שני המצבים. ביון עוד טען שפסיכוטיים בהתקף פסיכוטי אינם חולמים כיוון שהם אינם זקוקים לעיבוד הנפשי המתבצע בחלום, הכל מוצף על פני תודעתם בכל מקרה.
כוחה המרפא של המטפורה
"אם אנחנו לא נתעסק עם הצל שלנו- הצל שלנו יתעסק איתנו" אמר יונג. פעמים רבות כאב וסבל נגרמים בגלל תחושה של חוסר יכולת לנהל דיאלוג פנימי. אי הבנה של אדם את התנהגותו, תחושת חוסר שליטה וחוסר בחירה נגרמות פעמים רבות כאשר חלקים נרחבים של הנפש מוכחשים או נדחקים אל הלא מודע. מכיוון שהדימוי, המטאפורה והסמל הינם פירות משותפים של המודע ושל הלא מודע הם עשויים לפתוח ערוצים חסומים בדיאלוג הפנימי. יכולתו של אדם להשליך על העולם סמלים, מאפשרת לו להפוך את היקום מכאוס לקוסמוס וליצור אינטראקיצה בין קטבים מנוגדים כמו מודע ולא מודע, אינטלקט ורגש, אובייקטיבי וסובייקטיבי, ועל ידי כך להפתח ולהתפתח.
ולסיום: מה ניתן לעשות עם מטאפורה בחדר הטיפולים?
יש משפט יפה שאומר"Don't abuse the metaphor" ומשמעותו היא שמטאפורה יכולה לגדול ולהתפתח אם נותנים לה זמן ומרחב ולא מפרשים אותה וסוגרים עליה. כאשר עולה מטפורה בחדר הטיפולים ניתן לנסות ולהבהיר אותה, להסביר אותה (על ידי המטופל עצמו כמובן). לאחר שנעשית הבהרה ניתן להרחיב אותה ולהחיות אותה. ברמה המילולית להחיות אותה פירושו לתת לה סיפור מסגרת, להכיר אותה לעומק, להכיר את סביבתה. החייאה ברמה האומנותית תהא לתת לה ביטוי ויזואלי , לתת לה צליל או קול, לדבר בשמה, לזוז או לרקוד כמוהה. לסיום, היופי בנגיעה במטאפורה הוא כי תמיד היא תכלול בתוכה נגיעה בכוחות אגו חשופים וחזקים במקביל לנגיעה באזורי נפש נסתרים ופגיעים. פתיחת הגשר בין השניים, איזון כוחות ויצירת דיאלוג חיובי ומחזק ביניהם- עשויים להיות כגלגל הצלה, כאור בקצה המנהרה כ... (למישהו יש דימוי נוסף?)...
|
תגובות (67)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי עירית,
סליחה על התגובה המאוחרת, רק היום נתקלתי בדברייך כאן.
תודה על התוספת החשובה. אכן זהו גם פרט משמעותי בסיבה לבחירה לשם ולא התייחסתי לכך.
שבוע טוב,
לימור
היי לימור..(: ראשית בהצלחה עם הפעילות הניפלאה של המרכז שלכם - והשם נהדר!!
אני גם מרגישה מאד בבית בשיח הזה על טיפול ושימוש במטאפורות....
יש לי שעורים אקדמיים שמוקדשים להתבוננות ומסע על גבי הדימויים המטאפוריים הנפשיים- באמצעות שילוב אמנויות רב ערוצי...
רציתי להוסיף לכל הנאמר.... את הכוח של דימויים ל"התגלגל" .... בתהליך הנפשי....מדימוי אחד .... לעבור טרנספורמציה....לאחר...וכן מדימוי ציורי... לתנועה לצליל..לסיפור .....למסכה.... לשיר..וכן הלאה.... העוצמה של המטאפורה הדימויים והסמלים, שיש להן חופש בתוכנו להשתנות.......יותר מאשר משמעות מילולוית - וזו כוחה המרפא...
בהצלחה ...עירית
היי רוג'ר,
לא רק שהדחקה היא לגיטימית אלא שהיא גם מחוייבת במציאות, להבנתי. איך נחיה נהיה עסוקים בלהתמודד כל הזמן (פתגם עתיק אומר "אם האוטו כל הזמן במוסך, הוא לא נוסע לשום מקום")?
וייצוג, מילולי או לא מילולי, הוא מרתק ומעשיר. אני חושבת שזה נושא לקורס בפני עצמו "האני המטאפורי" - ייצוג האני, כהורה, כישראלי, כבן-זוג, כבוס, כשותף , כגיסה, כבן דוד, כשכן. זה אין סופי, כלומר ספיראלי :))סימבליזם מרתק בעיניי. קראתי קצת בכתבם של בנדלר וגרינדר foundation of magic על המודלים שאנחנו בונים ודרכם מבינים את העולם. יש לסימובליזם ומטאפורות המון כח שיכול להיות להוות בסיס להבנה אבל גם להיפך בסיס לסירוס.
"אם אנחנו לא נתעסק עם הצל שלנו- הצל שלנו יתעסק איתנו" -זה כ"כ מוחשי בעיניי , אם כי הדחקה היא כלי לגיטימי כך קראתי כמה פעמים, גם חשתי זאת בעצמי. לפעמים הדחקה היא התמודדות בעצמה.
כרמית- תודה!
אורלי- אני מכירה בחור וינאי שהיה מאוד גאה לשמוע שמייחסים לתיאורי הנפש אלו "מדעיות".
התחרבש...
כתבתי :
"אני תמיד נהנת ממך ומיונג."
תודה
האייקון הוא באמת המטאפורה שהוכנסה לשיח האינטרנטי. בתוכנות כמו מסנג'ר ישנן גם "תופעות אומנותיות" אחרות כמו צלילים ואנימציות שמשורבבים בתוך השיח הכתוב. בתיזה שאני כותבת אני טוענת שצריך להרחיב את האפשרויות בתחום הזה, לפחות בהקשר של טיפול באינטרנט.
"הסמל (Symbol) הינו סימן, אובייקט נראה לעין, המעורר רמיזות למשמעות עמוקה, בלתי נראית, כמייצג תחושות או רעיון מופשט וחופשי. סמלים מטבעם הם רב משמעיים ומתחמקים מהיגד סופי. כך למשל, במקום לומר חַברה, נאמר חברת נפש. מקור המילה סימבול יווני ומשמותו "לשים יחד". הסמל עולה מן הלא מודע ומטרתו להבקיע את המודעות, לאפשר למודע להתוודע אל הלא מודע. באמצעותו מתרחש דו- שיח בין חלקיה השונים של הנפש"
שלום לימוב
לא ממש הבנתי "סמלים מטבעם הם רב משמעיים ומתחמקים מהיגד סופי" . חשבתי שדווקא סמל מכוון לחד משמעי.
יונה- סמל השלום. V - סמל לניצחון. לב חצוי בחץ - סמל לאהבה .
כל טוב
שולמית
'אמן אמיתי' הוא עניין של מוסכמה מושפעת מקום , תקופה, אופנה או אידאולוגיה. בזמנים שונים נבדלת השקפתם של המעמדות המעצבים את התודעה הציבורית על מהות האמן מן הדימויי הרווח בקרב אלה שאינם אמונים על רזי הזרמים והתנועות הנחשבות לאמנות אמיתית. בעצם, אמן אמיתי הוא ביטוי עממי שכנראה שואב את עוצמתו מן התקופה הרומנטית ונקלטה בליבם של רבים הרוצים להאמין שיש ביוצר מן הנשגב שהם מוצאים ביצירתו.
כל טוב
שולמית
"אמן אמיתי הוא מפוכח יותר בקשר ליחסים שלו עם עצמו, ולכן מציג גם מסקנה בהקשר לתהליך הזה שלו - והמסקנה הזו היא מה שמוציאה את האמנות"
הגיגים בעקבות הפוסט המרתק שלך:
משום-מה, אני רואה במטאפורות תיווך בין המודע ללא מודע. לטעמי, פרויד עוסק יותר בתכלית הפסיכואנליטית, תוך ניתוק מהסובב. יונג לעומתו - ביצירה עצמה ובמה שהיא מייצגת. וכן, הסמיוטיקה עוסקת בייצוגים אלה. אין כאן נכון ולא נכון, אלא שתי אסכולות המנסות לפענח, לדעתי, את חידת האדם. (סליחה על הפלצנות).
כשרביקוביץ כותבת בסוף השיר "גאווה" את המלים הבאות:
...אפילו סלעים נשברים
ומה גם - אנשים.
היא מפקיעה את הסלעים מהעולם המטאפורי בשיר, מעבירה אותם אל הדימוי וכך, נותנת להם פירוש משלה. אין ספק שכך היא מגבילה את מרחב המשמעות, ובכל זאת מאפשרת התבוננות חדשה.
ולגבי "גיוונית", לא כתבתי עליו בקפה. אני מניחה שאפשר למצוא אותו באתר של רכס או בגוגל.
אני חייבת להודות שאני לא בטוחה לגבי זה, כמה עדיף להזרק מהטיפול. אבל טיפול לקניאני- זה נושא לפוסט נפרד :)
שבוע טוב
אסוציאציה שעלתה בין אם זה בחלום או במילים ... (לא תמיד )
חבל להסתיר אותה עם פרשנות ,עדיף לצאת -להיזרק מהטיפול עם הכוח
שלה.החיות שלה ... ומהמקום שהיא באה...
לא הבנתי, תסביר...
כן כמו שצריך אין טעם להסתיר את מה שעלה...
ברוכה הבאה :)
יש דרך לראות ברשת על מה שכתבת?
המלים כאן מרגישות לי בבית.
3 ספרי הפעילות שכתבתי לתלמידים (כיתות ז,ח,ט), גיוונית, הוצ' רכס, עוסקים בין השאר, בכתיבה יצירתית באמצעות מטאפורות.
תודה רבה :)
אני חייבת להודותת שלא הכרתי את מולי להד ועפרה אילון. מצאתי עכשיו בגוגל שהם מתמחים במצבי לחץ, טראומה ואלימות. יש לא מעט חומר שלהם נגיש ברשת.
הרגשתי בבית עם הפוסט הזה. גם כתרפסטית בהבעה ויצירה וגם כמשוררת וסופרת הכותבת ומשתמשת באותם מונחים . אהבתי את המאמר החכם הזה. רק רציתי להוסיף שאם הזכרת את פרויד ויונג בנושא החלומות. יכולת בהחלט להביא עוד שני שמות שהמציאו בארץ את המטאפורה ככוח מרפא בפסיכותרפיה:מולי להב ועופרה אילון. כבודם במקומם מונח.
ואת הקלפים שאת יוצרת אשמח לראות ואולי אף לשווק.
שבת טובה
יהודית
הירח והבאר כנראה מצטרפים לסימבולים של האם הגדולה, אם מרוחקת אך בולענית, אפלה אך מאירה...
:)) ננס אדום משמעותי :))
1. מעניין. לא חשבתי על כך שההשפעה, גם אם היא נראית תיאורטית או חצי מלאכותית, היא בעצם בעיני המטפל, וזה יכול להיות בעל חשיבות.
תודה על התאורה.
2. התוספת שלך, לאחר מכן, זה אחד המשפטים היפים שנאמרו לי ממי שלא פגשתי. תודה :)
לילה נפלא,
ננס "בעל משמעות" אדום.
אה... ועוד משהו. הניתוח שלך הזכיר לי את השיר "קו הנמלים" של אגי משעול (אני כנראה במצב רוח ציטוט שירים היום) שגם מדבר בין השאר על סימביוזה מול נפרדות, על התמזגות ועל חלימה. פה מופיעה השאיפה לסימביוזה על ידי מענה לחלק א' בקיומו של חלק ב' של השיר, כלומר בהתאמה לחריזה אצל אלתרמן.
קו הנמלים
א.
אני רוצָה לספר לְךָ על קו הנמלים החתוך של חיי
כשריח השַיָּרָה מתרוצץ ממני והלאה בנקודות שחורות
מבוהלות
ונשארת רק תנועה בתוך אי תנועה
כמו הריון.
חלימה.
ככל שמתארכים חיי אני מתקשה לרכז אותם
לאחד.
תמיד, כמו קרונות משא עִיוְרִים יש
עוד מַשהו מעבר לַפִּיתּוּל מאחורי ההר,
שנגרר.
ב.
הייתי רוצה לספר לך על קו הנמלים החתוך של חיי
בלי קו ובלי נמלים,
מעבר לְמוֹרְס הדימויים המבוהל הזה.
רק מִפַּחַד קופצת המחשבה מדימוי לדימוי בִּשְׁביל
סימוכין שירימו אותי לְמקום בו אשיק לַחוקיות
בו אהיה עד כדי כך אני
שכבר אהיה גם אתה
אבל מְשׁוֹרְרוּת היא בסך הכל סרבול
ילדותי הנזקק עדיין לתפוחים-
היו חמישה,
שניים נפלו
כמה נותרו.
לו יכולתי לותר עליהם וגם על הנמלים,
לחשוב כמו מתמטיקאי (שמחשבתו ודאי דקה ומושחלת
ביציבוּת לַקּוּף הזעיר של המחט הזאת)
את הקו החתוך של חיי-
באיזה מרתף נרקבו תפוחיו
ואיך זנח אותם ודאי באופן כ"כ טבעי.
חמוטל,
המאמר נהדר, אהבתי מאוד את כל הניתוח של הסימביוזה מול הנפרדות כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר וההצבעה על כך שבכדי שיהיה דיאלוג ישנו צורך בהפרדות.
אם אני לא טועה, לא התייחסתן לסימבול ירח שהוא כ"כ חזק בשיר. אני מנסה לחשוב איך אפשר להתייחס אליו.
ואלתרמן... אין מה להגיד עליו... רק הוא יכול לחרוז ושזה ישמע ככה. לא הכרתי את השיר הנהדר הזה.
יש לך עוד מאמרים שמפורסמים ברשת?
ברוכה הבאה! ותודה!
יש הרבה אנשים שמתייחסים גם ליונג כאל פסיכוטי לא קטן...
שבת שלום :)
אהבתי מאד!
הערה על התוכן: ישנו מדע (או פסודומדע) בשם סמיוטיקה (תורת הסימנים והסמלים). אני עם יונג לחלוטין. ואגב, שומאן גמר את חייו בבית משוגעים והוא לא יוצא דופן במועדון מחורפני הסמלים. את צודקת: אסור לתת למטפורות לתפוח מאליהן, אבל עדיין אנו משתמשים בהן ומפרשים אותן. צריך ללמוד לתת להן להסתובב חופשי.
יעל
:))
זה אני שלא הבנתי. אחלה דימוי. וגם מתחבר לי...
שלום, שלום לימור קריגל, אני גיורא :)
זה לא דימוי של משהו אחר, זה דימוי שלי.
או שלא הבנתי נכון את מה שרצית להגיד...
דימוי של מישהו אחר הינו מטאפורה שלך , לא?
דימויי.....
לא כמו שפריריתיותר כמו עכביש אדום וקופצני.
(לימור קריגל מתוך הזעקה: "אני לא!!!")
מטאפורה נפלאה, ועשיו דוגמא לדימויי.......
אם הייתי לאקניאנית הפגישה היתה נגמרת כבר מזמן...
לאקניני
הלינק עובד, תודה רבה!
נראה מרתק, אקרא בעיון ואגיב במהלך הסופ"ש.
שבת שלום :)
היום אני גבעה,
מחר אני ים.
כל יום אני תועה
כבאר של מרים,
כל יום אני בועה
אובדת בנקיקים.
בלילה חלמתי
סוסים אדומים
סגולים וירוקים,
לבוקר הקשבתי
פכפוך עד אין קץ,
קשקוש של תוכים,
היום אני שבלול
מחר אני עץ
רם כתמר.
אתמול הייתי כוך
היום אני צדפית.
מחר אני מחר.
(כישופים/ דליה רביקוביץ')
ולאותו עניין של סימבוליקה ויצירה ופסיכואנליזה
מזמינה אותך וכל מישE מתעניין לקרוא מאמר שכתבתי בשיתוף עם חברתי רוית ראופמן המאמר התפרסם בכתב העת "תורת החלומות והחלימה" של מערכת פסיכולוגיה עברית.
מקווה שהלינק יעבור http://www.hebpsy.net/community.asp?id=103&page=4 על מנת להכנס למאמר יש להקליק על שמו ולפתוח את הקובץ
שבת שלום, חמוטל.
את, עצמך גשר!
ולי בדיוק יש נהר
ואולי
את, עצמך גשר
ואני בעצמי נהר
בכל מקרה- דייקת לי
תודה
התכוונתי במשפט הראשון - יש לכך משמעות
אבל גם לך יש משמעות :)
זאת דוגמא מצויינת לפריצת הלא מודע אל המודע אצל פרויד (פליטות פה). הוא היה חוגג על זה...
מבחינה תיאורטית יש לך משמעות מבחינת תפישת מבנה הנפש. המשמעות הגדולה יותר היא מבחינה טיפולית פרקטית, כלומר מה אנחנו עושים עם המטופל. אם נבוא מהגישה הפרוידיאנית, האנליטית יותר, כשמטופל יוצר יצירה או מעלה מטאפורה, אנו נתייחס אליה כאובייקט אבחוני, כלומר ננסה לראות עם המטופל מה היצירה הזו מראה לנו על החלקים הלא מודעים של נפשו. התפישה כאן היא שההעלה של התכנים מהלא מודע אל המודע היא סוג של ריפוי. אם נבוא מגישתו של יונג נתייחס לעצם היצירה, למתן הביטוי לחלקים המעורפלים האלה של הנפש- כסוג של טיפול. כלמר, לא נאבחן ונתייחס אל היצירה כמשהו שמגלה לנו משהו נסתר, אלא ניתן מרחב ליצור ולהביע, בלי ניתוחים.
בכל מקרה, כל מטפל מחזיק בראשו תיאוריות רבות ומגוונות. מהניסיון שלי מה שמעניין הוא שהמטופל בדרך כלל מושך אותך להתבונן בו על פי תיאוריה זו או אחרת.
שבת שלום!
לפי מה שכתוב בפוסט, נראה לי שההבחנה ביניהם היא סמנטית.
כתבת ש: "יונג התייחס לחלומות כבעלי תוכן גלוי ומלא משמעות, כסימבוליזציה אומנותית."
אם, לפי יונג, מה שעולה בגלוי (=מודע), מובע גם באמצעות "סמבולים", ניתן לפרש את המסר שמאחורי הסמל כקידוד שמגיע בעצם מתת המודע. כלומר, מסרים מקודדים שכביכול מגיעים מהמודע, הם יכולים להיות באותה מידה מסרים מתת-המודע. [ההבחנה היא בעיני הפסיכי-לוג].
ואם יש היגיון במה שכתבתי [אני קורא כאן להבעת תמיכה], אז יונג ופרויד אמרו את אותו הדבר. [כן כן?!]
ננס- בוקר טוב :) ותודה רבה!
כן, יש הבדל מהותי בין הראיה של יונג לזו של פרויד. פרויד טוען שהחלומות שלנו הם סימבוליים ושפירושם הוא נסתר, שהדברים עולים אלינו למודעות תחת מעטפת שנפשנו יכולה להכיל, לעכל. יונג טוען שמה שאנו רואים בחלום הוא הדבר האמיתי על כל מורכבותו, על כל רבדיו (זה מזכיר לי את שמו של ספר השירה של שמעון אדף "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי").
אני אבדוק בהמשך היום אם יש לי משהו כתוב על זה שמסביר קצת יותר לעומק ואכתוב לך אם אמצא...
שבת שלום בינתיים .
> יופי X שתיים של מאמר. מרתק!
> האם יש הבדל מהותי בין הטענות של יונג, ביון ופרויד?
[חצי שאלה, חצי אמירה].
> "כוח הריפוי של המטאפורה" זו פסקה ששווה אוסקר.
אהבתי את הרעיון של הפיכת היקום מכאוס לקוסמוס.
הסתכלתי עכשיו בגוגל, אני מכירה את מיכל היימן פשוט לא זכרתי שזהו שמה... :)
אני יוצרת מאז שאני זוכרת את עצמי במדיומים שונים: ציור (בעיקר בצבע), פיסול וצילום. האומנות תמיד היתה דרך עבורי להביע את עצמי ולתקשר עם עצמי. בעיתות משבר היא אפילו היתה גלגל הצלה, מעין זהרור קטן מלא כוחות שאני נושאת בכיסי.
מעולם לא יצרתי יצירה פלסטית במטרה ליצור משהו אסתטי. הצורך לבטא את עצמי תמיד היה חזק יותר מהצורך לקבל תגובות מן הקהל. לעומת זאת, כשהתחלתי לכתוב שירים (ממש כמו במיתוס על האומן הסובל, זה היה בזמן משבר) פנו אליי לפירסום השירים ואכן פרסמו אותם. פה התחלתי לעבור תהליך של גישור בין ההקאה הראשונית על הדף לבין יצירה שעשויה להיות מעניינת גם עבור הקורא. אני יכולה לומר לך שבהרבה שירים אני שומרת את הוריאציה הראשונית (הקיא) ואת השלבים שעובר השיר במסמך נפרד. גם פה, יש להודות, שמה שמעניין אותי בסופו של דבר הוא התהליך שעברתי מול השיר מחומר גלם לחומר תקשורתי איתו אני יכולה לצאת אל העולם.
אני הגעתי ללימודי תרפיה באומנות מהכיוון הטיפולי וזכור לי שהאנשים שהתקשו במיוחד לגשר על הפער הזה היו האנשים שהגיעו מתואר ראשון באומנות והיו בזהותם אומנים. הם היו מדברים הרבה על הקושי להתנתק מיצירת תוצר אסתטי ועל תחושת סירוס היצר.
לאחר סוף השבוע יעלה אתר הקלפים שלנו בצורתו המלאה ואז אוכל לשלוח לינק. אשמח מאוד לקבל תגובות.
לא, איני מכירה את מיכל היימן ואת עבודתה. יותר מאשמח להכיר!
הי לימור
תיארת יפה ובאופן ממצה את המהות של טיפול באמצעות אמנות, נהניתי מאוד לקרוא.
מסקרן אותי אם את גם יוצרת בעצמך, ואיך את מגשרת על הפער בין יצירה לשם יצירה (רצון בביטוי אמנותי פרופר) לבין יצירה לצורך התקרבות לתכנים פנימיים .
ועוד משהו שרציתי לכתוב לך עליו כבר לפני כמה ימים (ואז נפל הקפה...) לגבי נושא הקלפים ההשלכתיים, האם את מכירה את עבודתה של מיכל היימן בנושא?
איזה כיף שחזרת לבקר :)
תודה
איזו פריטה על מקלדת התודעה.
קבלי כוכב
זה בסדר. אין לי עוד מטופל אחרי זה, אפשר למשוך קצת.
תראה משהו יפה:
http://youtube.com/watch?v=3TWBSMc47bw
אבל אבל אבל!
אין ספק שאמנים יוצרים ממקומות שונים. מה שאני אומר הוא שאם המטרה היחידה שלהם היא לטפל בעזרת האומנות שלהם בעצמם, זה פחות מעניין. כל אמנות נובעת מעצמך, אבל אני חושב שאמן אמיתי הוא מפוכח יותר בקשר ליחסים שלו עם עצמו, ולכן מציג גם מסקנה בהקשר לתהליך הזה שלו - והמסקנה הזו היא מה שמוציאה את האמנות מהמקום האישי, המאד סובייקטיבי, אל העולם כולו. זה הופך להיות לא אישי, אלא אנושי.
אבל, אבל :)
אז זהו- שאני לא חושבת שיש הבדל בקודת המוצא והיעד. אני חושבת שיש אומנים שיוצרים יותר מהבטן ואומנים שיוצרים יותר מהראש. גם מטופלים מגיעים משני המקומות. אני חושבת שההבדל הוא שאומן טוב חייב לתת את הדעת לקונטקסט בתרבותי שאליו היצירה שלו מגיעה. המטופל עושה מסע פרטי שעיקרו המסע עצמו. האומן מנסה לתקשר עם קהל ועל כן עליו להכיר את קהלו, לדבר בשפתו, לדעת את ההסטוריה שלו, להכיר את היצירות שקדמו לו.
תגלוש תגלוש...
אני חושבת שבשני התחומים ישנה הליכה הלוך ושוב על הגשר הזה, גם כדי ליצור אינטגרציה וגם כדי להתבונן בקיומו של הפער.
זה מאד יפה, ומעניין.
ההבדל בין תהליך אומנותי פרופר לבין תהליך טיפולי שכזה, אני משער, הוא ברמת הכיוון של ההליכה על הגשר, והתכנון מראש; הרעיונות האמנותיים הם משהו שמי שיצר אותם, בין אם התכוון אליהם או לא, מגיע מהידיעה שיש לו מה לומר, והוא מחפש את הדרך לומר את זה.
בטיפול, אני מניח שהולכים בכיוון ההפוך, מהתת מודע אל המודע - עושים משהו מבלי לדעת מה הכוונה שלו, או מה רוצים ממנו - ודרך זה מפענחים את האמירה.
הרבה פעמים יוצרים, או "אמנים", מנסים ללכת בדרך השניה - וזה קצת מוזר. כלומר, הם מנסים לזרוק מה שיש להם על הדף, או הקנבס, או המסך, או הכלי המוסיקלי - ומקווים שמשהו מהתת מודע יצוץ ויהפוך למשמעותי. המסע הטיפולי הזה הוא מסע אישי שקשור לסיפור מאד ספציפי של אדם אחד. הפרשנות של הסמלים היא מאד ייחודית, ועלולה לא לגעת ביותר מדי אנשים. זה נכון שכל אחד מהאנשים יכול לפרש את זה לפי הסמלים שלו, וזה מה שיפה באמנות, אבל אני עדיין חושב שאמנות אמיתית, למרות שהיא עושה הרבה לופים מהמודע אל התת מודע וחוזר חלילה, עדיין יש בה מסע שמתחיל מנקודה מודעת בראשו של היוצר, ומסתיים בכזו שהיא לא, בראשו של הצופה בה.
קצת גלשתי...
תודה וברוכה הבאה, חברה חדשה :))
תודה :) כיף לדעת שמשהו קורא...
תודה אילן :)
מיד באה לביקור אצלך...
איזה יופי של מאמר.
תודה רבה!