יום רע עובר עלי. אני לא יודעת למה, או מה בדיוק קרה, אבל אני במצב רוח קרבי. אולי אלה דאגות לגבי העתיד, מה יהיה ואיך. אולי זו ההחלטה שאני צריכה לקבל, שיושבת לי על הלב כבר יותר משבוע, ולא זזה לשום מקום. אולי זה אוסף המיילים הלא מרוצים שקיבלתי מהבוס שלי על הבוקר, ואולי העובדה שאני צריכה לעשות משהו שאני לא יודעת איך. יש הרבה לימודים שאני צריכה להשלים, והתעלמות מופגנת של המזכירות בכל מיני עניינים מנהליים גם תורמת את חלקה למצב הרוח הכללי. האוכל שהזמנתי בצהריים היה ממש לא טעים, והקצת שאכלתי רוקד לי עכשיו בתוך הבטן וגורם לתחושות שעדיף לא לתאר. אני מרגישה חלשה, ופגיעה, ועצובה, ובעיקר לבד.

אתמול כבר הייתי במצב רוח רע. אמא שלי עצבנה אותי על הבוקר, וזה השפיע על ההמשך. התקשרתי לשמוע כמה הוא אוהב אותי. זה עזר, אבל זה היה אתמול. עכשיו האיכס חזר, ואני את גלגל ההצלה הזה כבר בזבזתי. עכשיו זה רק אני ועצמי. אי אפשר כל יום להתקשר מבואסת לחבר כדי שיציל אותי. אני כבר לא איזה בת 16 עם מצבי רוח. אבל אולי אני כן.

זה די קל להוציא אותי מזה. אני רק צריכה חיבוק. רק צריכה לשמוע שהכל יהיה בסדר, שמישהו ינגב לי את הדמעות וילטף אותי ויבטיח שיהיה טוב. אבל אני בעבודה, והוא רחוק. כאן אין מי שיחבק, אין מי שיבטיח. כאן יש רק חדר סגור, המחשב ואני, וכמה ראשים ורגליים שעוברים במסדרון ומציצים אל הכלוב שלי דרך הזכוכית החצי אטומה.

אני מתביישת אפילו לכתוב את זה. מתביישת לפרסם את זה שאני מרגישה איכס בלי סיבה. מה תחשבו עלי? שאני איזו בחורה עם מצבי רוח שבאים והולכים בלי הסבר? זאת לא הנונה שאתם מכירים ואוהבים. הנונה ההיא, הצחקנית, האופטימית, התומכת והקשובה, החזקה והמצליחה, לא התעוררה היום. אולי היא נשארה במיטה, בין השמיכות, כמו שמתבקש ממזג האוויר, כמו שאני הייתי צריכה לעשות. היא נשארה שם, ובמקומה יש רק אותי. אני וזהו. אני והאיכס, אני והדמעות. רק אני. זה מה יש.

אתם נשארים?