כן, כל חייו הוא שתק, לא אחד שהִרבה לבוא בטענות. לא בא בטענות לאשתו, להיפך, היא באה בטענות אליו, לא לילדיו ובטח שלא למדינה, שאליה כלו עיניו שנים רבות, ואליה בא סוף-סוף בשנות השישים של המאה הקודמת, וחשב, כמה טוב, שיש ליהודים ולו מדינה, שלא יקרה לו וליהודים מה שכבר קרה להם, וגם לגורל לא היו לו שום טענות. הגורל הזה, שהעביר אותו בשבעה מדורי גיהינום של המלחמה הנוראה ההיא, שבה אִבד את אביו ואת אחותו ואת ארבעת אחיו, אבל הוא איכשהו שרד ושרדו שניים מאחיו, ומאז לא נפרדו, והוא נשא אשה והוליד ילדים ובא לפֹה, והיתה לו קורת גג, והיתה לו עבודה, אפילו למד מקצוע, והיה רוכב על אופניו לבית-החרושת כל בוקר, כשלא עבד במשמרת לילה, שגם אז היה רוכב על אופניו, וילדיו למדו, אפילו הצטיינו בלימודיהם, אז על מה בעצם, היה לו לדבר ולהתלונן.
אז הוא שתק ושתק, עד שלפני ארבעים שנה, בשנת אלף תשע מאות שבעים וארבע התאבד.
כזה איש טוב ושקט הוא היה, אמרו השכנים, ואיך זה שדווקא הוא התאבד פתאום. פתאום, לא כל כך פתאום, לא לפני שאשתו, שדברה ודברה, מתה, ולא לפני שפִטרו אותו מבית-החרושת בגלל משבר הטקסטיל שפקד את העולם. מי היה צריך פה פועלים, כשאפשר היה להקים מפעלי טקסטיל במצרים, בהודו ובגדה ולשלם לאורגים ששם פרוטות עלובות יותר מאלו ששולמו לאורגים פֹה, ואת החוטים למכור בגרושים, כדי להוזיל את מחיר הבגדים ולפגום באיכותם, ולהשליך אותם אחרי שימוש קצר או להוריד אותם לערבים ולקנות חדשים.
ואם בחייו לא דבר, עם מותו על אחת כמה וכמה. שתק. שנים שתק, אף על פי שנדמה היה, שדווקא אחרי מותו, ירצה לפתוח ויפתח את פיו וידבר וידבר, בלי שמישהו יעצור בעדו, כי אשתו שלא שעתה לדבריו, מתה לפניו, ואחרים, מה איכפת לאנשים, מה שהמתים אומרים, ועוד כאלו שהתאבדו, וקברו אותם מחוץ לגדר, ומי בכלל שועה לדיבוריהם ולרחשים שעולים מן האדמה. אבל לא, הוא שתק.
רק פעם אחת מאז שהתאבד, בשנת אלפיים ושלוש עשרה, בדצמבר, בשבוע הראשון של דצמבר, כששמע בחדשות, שהמדינה הקימה "מועצה לאומית למניעת התאבדויות", הוא פתח את הפה והרגיש שזהו, תחיית המתים, הוא כבר יכול לדבר, יכול לדבר, אבל כל מה שיצא לו היה צחוק גדול ורם, ועוד צחוק ועוד הרבה צחוק.
עד עכשיו, בעצם - והיום כבר נובמבר, שנת אלפיים וארבע עשרה, זאת אומרת, כמעט שנה עברה מאז - והוא, אם תאזינו לרחשים שלמטה, תשמעו את הצחוק שלו המהדהד, הוא עדיין צוחק, שהמדינה, זאת שעיניו כלו אליה, הקימה "מועצה לאומית למניעת התאבדויות", כדי ליפות את המציאות ולהסתיר את חבלי התליה ולהנמיך את הגשרים ולגדר את הגגות שמהם קופצים, ואולי אף לאפסן ולסגור על מנעול ובריח את כל הסמים שכל-כך קל אתם, כשרוצים, והכל כדי שלא ינטשו אותה, כי איזו מין מדינה זאת, ומה יגידו על טיבה של המדינה, שלא תמנע מאזרחיה להתאבד.
![]()
מחול המתים, פרנץ ליסט
בתמונה למעלה: יוסל ברגנר , מתוך איורים לפרנץ קפקא
(C) כתבה באבא יאגה |
תגובות (66)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אבל פרסות [של סוס] נהדרות להבאת מזלטופ :@
קאפקאית פולניה?
קאפקה היה הופך אופטימי, אם היתה לו מדינה!
למרות הביקורת ויש הרבה, צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה..
זה נכון, דוד, תודה, יש כמה גרסאות לבדיחה הזאת
תודה, מכבית, שם אכן אני מחפשת... כפי הנראה עד שאגיע לשם
תודה רבה על השיר, שכחתי על קיומו, בכיתי כששמעתי אותו, אז חבוק
מעורר מחשבה.
טוב בארץ . ובתירגם ליידיש, גיט אין דרערט.
סיפור מרגש.
הזרמת אותו בריגוש של תוכן ותחביר. במשפט אחד ארוך ומחובר ומחובר, כי הכול מחובר להכול בסיפור שלך. בלי אף נקודה כי יש משהו שותק אבל קודח. והנקודה היא המוות או האדם הקטן או כמו שאת כותבת: "אם תאזינו לרחשים שלמטה".
סיפור שהייתי ממליצה לקרוא במערכת החינוך. ואיפה להתחיל? אולי ב"שווה קריאה"?
מצטרפת למילים של שחר י.
כמו גם לאותה שורה נהדרת שלך שהביא כבר אחאב
יוסל ברגנר - בחירה מופלאה.
כתוב נהדר!
תודה רבה, חבר, הכל נכון, אבל לא מועצות כאלה אנחנו צריכים, אלא יזמות לשיפור איכות החיים כאן,
כן, הכל, אפילו החיים והמוות, שלא לדבר על המתרחש בימים אלו בירושלים. מתי אתה כורך לנו משהו?
תודה ד"ר לאה, המועצה החדשה למניעת התאבדויות, בעצם אינה מיועדת לאנשים הללו. היא הוקמה עקב המספר העולה של חיילים וצעירים המתאבדים. , את כותבת, זה לא משנה את מי היא צריכה לעצור מלהתאבד, יש בהקמתה אבסורד גדול, אין להשקיע במועצות כאלה, אלא ביוזמה של תיקון החיים בארץ מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית. שבת שלום חברה
אי אפשר להגיע למישהו שלא מדבר - את כותבת, זה ברור ונכון. תודה לך, זה לא מצחיק, זו אירוניה והומור שחור, זהו משל על האבסורד בהקמת מועצה כזאת, שבאמת קיימת, הרי זה נסיון מוסדי מגוחך להשקיע במה שאין צורך להשקיע, ודאי לא במועצות מהסוג הזה, אלא ביזמות שמשפרות את איכות החיים פה, בתחום הפוליטי והחברתי
הסיפור מזעזע בריחוק ובקור שבו הוא מספר על חיים מלאים בכאב עצור.
נראה לי שאף מועצה ואף עובד סוציאלי לא היו יכולים להגיע לאדם כמו זה המתואר בסיפור.
אי אפשר להגיע למישהו שלא מדבר, לא מתנהג שונה ממה שהתנהג מימים ימימה, ואף בניו אינם שמים לב שחל בו שינוי לרעה.
הנושא חשוב ולא מצחיק. לא ידעתי שיש מועצה כזו.
לצערי, אני לא צופה שיקצו לועדה תקציבים, בשעה שלא מגדילים את תקציבי הרווחה ואת שכר העובדים הסוציאליים.
כבר אז כששתק, הוא מת קצת.
*
פוסט סיפור מהמם ומזעזע כאחת.
אולי מרגיש כך יותר מי שזה כל כך מזכיר לו מישהו אהוב שאיננו יותר עמו.