ראיתי בחורה בצד הכביש . יושבת על שרפרף ומנגבת את דמעותיה . כך סתם בבוקר של יום יפה כשהשמש זורחת והמוסיקה ברדיו מתנגנת בנעימות באוזניי אני רואה אותה בוכה. חץ נשלח אל ליבי, צביטה קטנה ואני חושבת למה?מה קרה? מה הסיבה שבעטיה בחורה צעירה ונעימה למראה בוכה כך באמצע הרחוב? רציתי לעצור ,לגשת, להניח יד על כתפה ולשאול למה? מה גורם לבחורה צעירה ובריאה כמוך לבכות כך באמצע הרחוב? רציתי לעצור אבל לא יכולתי . מעבר לסיבות הפיזיולוגיות זה לא ממש מקובל וגם התנחמתי בכך שראיתי לידה אדם מבוגר בעל קשר כל שהוא אליה מושיט מטפחת ומגיש מים. הסיבה שהיא תפסה את עיניי אינה העובדה שניגבה את דמעותיה אלא ההבעה על פניה. היא נראתה כאילו כל קירות העולם סוגרים עליה. הייאוש והעצב היו גדולים מאד. ואולי ראיתי מה שרציתי לדמיין או מה שהיה לי נח. המראה שלה וחוסר התגובה שלי גרם לי לחשוב על סרט שראיתי אתמול. "הלוואי שהייתי כאן" של ז'אק בראף . סרט מצחיק ומעורר מחשבה. עד כמה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים?. עד כמה אנחנו חיים את החיים שאנחנו חולמים או חלמנו כשהיינו ילדים? אפילו עד כמה מותר לנו לקלל או להגיב באופן לא מקובל? הסרט מציג חיים של משפחה די קונבנציונאליות לכאורה. זוג צעיר עם שני ילדים נאבקים על עצמאות כלכלית וכל זאת משום שלבעל יש חלום .להיות שחקן. הוא מוכן שאביו ישלם על בית הספר של ילדיו אפילו שזה בית ספר דתי - יהודי כי לו אין את האפשרות הכלכלית והעיקר שיוכל להמשיך ללכת לאודישנים. הוא בטוח שאשתו אוהבת את עבודה ושאין לה בעיה לפרנס את המשפחה כי היא ממש תומכת בחלומו. כל זאת בשעה שאשתו כמובן רחוקה מלהרגיש כך. הנסיבות מובילות אותו למצב של "אין ברירה" והוא עושה מעשה . מבחינתי הכל מבחירה.אנו בוחרים לשלם "מס שפתיים" או לוותר על דבר תמורת דבר מה אחר. ממליצה בחום ללכת ולכן לא אספר את כולו אך הוא בהחלט סרט לכאלה שמרגישים ילדים. שחולמים ורוצים גם להגשים את חלומם. הקשר בין הבחורה הבוכה והסרט נולד מהנושא שעולה בסרט הרבה ושחשתי באופן חזק שאנחנו כבולים בחוקי החברה ולא יכולים להגיב או לפעול בדיוק כפי שנרצה.אנו משלמים מחיר לא קטן. להירגע, זאת אינה ביקורת על החברה או חוקיה. ברורות לי כל ההצדקות לקיומם של כללי התנהגות בחברה. ובכל זאת אני מצרה על כך שלא הייתי אני מספיק משוחררת היום לעצור בצד הדרך לגשת ולהציע עזרה או סתם מבט אוהד. אני מצרה על העובדה שגם אם הייתי פועלת כך לא בטוח שהייתי זוכה לתגובה הולמת . רב הסיכויים שהייתי נתקלת במבט או משפט של מי את בכלל? מה אכפת לך? ואני שהכי דוגלת במשפט " מה אכפת לי?" הבנתי באותו רגע את יכולתו לפגוע בי כל כך. חיינו קצרים ומורכבים מרגעים קצרים אף יותר. חובה עלינו בעיני לפעול לחיות ולהתקיים על עיקרון של דיכוי סיפוקים או דחייתם מעט ככל האפשר. כבר קבעו חכמים ממני " חייה את הרגע" carpe diem או memento mori זכור שתמות. אז בוא נתחיל בכך כמה שיותר מהר. אום שנטי אום
|