בחדשות מדברים תמיד על בייביסיטריות שהתעללו בילדים, אבל אף אחד לא מדבר על הצד השני של המטבע...ילדים שמתעללים בבייביסיטר שלהם :)

לפני שנים, יצא לי לעשות בייביסיטר לילד מגודל בן 13

(לא מבינה למה בכלל הוא צריך בייביסיטר בגילו)

הילד הזה מצא התעללות מקורית במיוחד בשביל הבייביסיטרית שלו:

זו הייתה תקופת שיא התהילה של סדרת האנימציה "הפוקימונים" והילד המגודל, היה מכור לסדרה, בדומה לשאר בני גילו, רק בצורה הרבה יותר אובססיבית.

כל מה שהעסיק את עולמו הצר היה הפוקימונים, לא היה לו בקודקוד שום דבר אחר!

הוא היה מכריח אותי לשבת איתו ולצפות שוב ושוב באותה קלטת פוקימונים מזורגגת.

ברגע שהקלטת הייתה מסתיימת והייתי חושבת שאולי בפעם הזו סוף סוף נמאס לילד לצפות בה, לא...הוא היה מעביר אותה להתחלה והסיוט היה מתחיל שוב :(

כשסוף סוף, השבח לאל, הוא אכן מיצה את הקלטת וחשבתי שסיוט הפוקימונים הסתיים, הסתבר לי ששוב טעיתי ! כי אולי הקלטת נגמרה, אבל תמיד יש צעצועי פוקימונים, שאפשר לתת לי הרצאות ארוכות ומשעממות עליהם ותתי הרצאות על יכולותיו המופלאות של כל פוקימון בנפרד ועל ההבדלים ביניהם ומה השמות שלהם וכו'.

אבל מילא זה...

סיוט הפוקימונים האמיתי היה מתחיל ברגע שהילד עבר לשחק בקלפי פוקימונים.

אם אתם חושבים שזה היה משחק סולידי ושקט שלא דרש מצידי הרבה השקעה,

תחשבו שנית!

הילד המציא כללים חדשים לדרך שבה משחקים משחקי קלפים, כך שהמשחק המוזר הזה כלל העפה של ערימת קלפים על פני כל החדר, תוך כדי צווחות "פיקאצ'ווווווווווווו !!!" (היצור הצהוב מהסדרה).

כשכל ערימת הקלפים כבר הייתה מפוזרת לכל עבר, התפקיד שלי היה לזחול על הרצפה ולאסוף לילד את כל הקלפים ולסדר אותם מחדש, רק בשביל לראות איך רגע אחר כך הוא שוב מעיף את הקלפים על פני כל החדר.

כשהתקוממתי על הסינג'ור הזה וניסיתי להחדיר בילד הגועלי והמפונק קצת חינוך, וביקשתי שיסדר בעצמו את הבאלגן שעשה, הוא היה מאיים עליי שילשין לאמא שלו שהייתי רעה אליו והיא תפטר אותי.

מה שאילץ אותי להכנע ולוותר על נסיון החינוך הכושל שלי.

אז שוב זחלתי כמו מסכנה על ארבע, כדי לאסוף לו את כל הפוקימונים המושלכים. תוך כדי זה שאני מקללת בלב את החזירון השמנמן והמדושן, עם לחיי הילד המפונק, הורדרדות שלו, שדורשות כאפה :)

על כל קלף שהוא אילץ אותי לאסוף מהרצפה, הייתי מאחלת לו בליבי שיחטוף מחר מכות בבית הספר.

(האמת היא שעם פרצוף והתנהגות מעצבנת כמו שלו, אני בטוחה שגם ללא עזרת הקללות שלי הוא היה חוטף מכות כל יום :))

בסופו של דבר, אחרי כמה ימים של איסוף פוקימונים מהרצפה

(לא שזכור לי שבתור בייביסיטר אני גם אמורה להיות משרתת ופועלת נקיון...)

 נשברתי בסוף והתפטרתי מיוזמתי.

האמא ניסתה לתת לי העלאה

(היא בטח ידעה כמה קשה למצוא בייביסיטר לבן המעצבן שלה :))

אבל שום כסף שבעולם לא היה שווה את סיוט הפוקימונים הזה.

כבר היה עדיף לי לעבוד עם ילד נורמלי, כמו הילד שעשיתי לו בייביסיטר בכיתה ב', אפילו אם זה אומר שאקבל על זה תשלום בצורת עטיפות למחברת :)

(איך היו מנצלים פעם את כוח העבודה הזול של הילדים ...)

וככה תמה לה קריירת הבייביסיטר המאוד לא מפוארת שלי.

שנים אחר כך עוד הייתה לי טראומה מהמילה "פוקימונים" ובטח שלא הייתי מסוגלת לשמוע את המילה המעצבנת "פיקאצ'וווווווווווווווו" !!!!