השמיים בוכים היום... יום האהבה... כשהייתי נשואה בכלל לא ידעתי שקיים יום כזה... פתאום הוא קיים... השמיים בוכים היום ואני שואלת את עצמי האם האהבה מתה? האם כל השבוע האחרון בו הכל היה תקוע לי בגרון... האזניים הפסיקו לשמוע והדלקת בערה בעיניים היה בגלל שאני בתהליך אבל? אפילו המסרון שהגיע על הבקר באחולים ליום אהבה שמח... לא עשה שום סימן לשמש לזרוח.... ולא עורר בי התרגשות...
המחשבות מציפות אותי מסוף שבוע שעבר ואני מוטרפת... משגעת את עצמי ולפעמים גם אותו... מנסה להבין מאיפה כל זה פרץ? נכון, יום המשפחה... נכון, יום ההולדת שלו... נכון, יום האהבה... אבל אני כבר לא שם... אני כבר צועדת לי זמן ברחוב אחר ובראש מורם... מאיפה פתאום ההתפרצות הריגשית הזאת שתוקעת לי את הדמעות בתוך הנשמה.... ולא מאפשרת להן לצאת..
הורג אותי הויתור.... ואני אומרת לעצמי... כבר עבר המון זמן... והוא בכלל לא ויתר עלי... זו אני שויתרתי עליו באותה המידה... וברור לי שהוא אוהב אותי וברור לי שכן היתה חברות... והכעס עולה ועולה ואני לא מצליחה לעצור... ואני כועסת.. מישהו ויתר עלי... אבל זה לא היה הוא...
לו רק היה לו חיבוק בשבילי עכשיו ואני נחנקת ולא בוכה... וברקודים כמו ילדה קטנה.... מתעלמת ממנו... הוא נותן בי חיוך של חום ואני שולחת אליו גל של קור - מהקפאון שלי שיעבור אליו משהו... יודעת שהוא רואה את הכאב ולא מבין דבר... והכעס מציף ומשתק אותי...
בקול דומם אני שולחת אליו "אתה לא אשם בכלום... זו רק אני..." והוא אינו אומר דבר... הוא לא מקשר... לוקח באופן אישי... אם היה יותר רגיש.. מסתכל עלי... היה זוכר שלהמיס אותי זה הדבר הקל ביותר בעולם - חיבוק ואני אחרת.... אבל הוא שכח... כשאני קפואה אני בחרדה פעם הוא ידע את זה...
הוא כמובן חושב שאני כועסת עליו... ואני בכלל כועסת עלי... איך אני שמאמנת אנשים להמשיך הלאה בחייהם... לא מצליחה לשחרר... ובכלל זה לא מתאים לי להוציא על אנשים אחרים את מה שאני מרגישה... ואני מוצפת... והוא גם נאלם.... לו רק היה אומר מילה.... מתקרב לרגע.... הייתי נמסה...
ואז אני קולטת....
אני באמת בתחילתה של שנת אבל... וכל הפרידות מתחברות לי לפרידה אחת גדולה... כל ההתפרצויות האלה שאין לי שליטה עליהן... הנדנדה הרגשית... למעלה ולמטה... זה בא בגלים... נכנס בפתאומיות אל תוך היומיום הרגוע...
האסימון הראשון נופל ואחריו מפולת.... אחד אחרי השני....
זה בכלל לא הוא ולא היא... הם רק מייצגים בחיים שלי.. מסמלים דמויות אחרות, קדומות יותר.. ופתאום כל מה שאני כבר יודעת בראש מתחבר לי להרגשה... הוא לא רלוונטי... זה הרבה יותר רחוק... ואני באמת בשנת אבל... ועוד לא בכיתי על אבא שלי... ואני מנסה להבין מדוע? איזה חשבון לא סגרתי איתו... נזכרת בכעס שעוצר אותי מלבכות... כעסים רבים שכביכול כבר פתרתי... עליהם אני צריכה לוותר... מה אני מרוויחה בזה שאני נאחזת בהם? ממה אני מפחדת? להרפות.. להרפות...
ואני ממשיכה והתובנות ממשיכות והוא נהייה פחות ופחות רלוונטי... ועוד שאלות נפתחות והדלקת בעיניים עוברת - אני מוכנה לראות דברים שלא רציתי לראות קודם...
ופתאום ברורה לי הדרך לפעולה...
וכן האהבה מתה כדי לפנות מקום לאהבה אחרת.... ויום האהבה הוא רק יום... ולפני שתבוא האהבה האחרת תבוא החמלה.... לאלה שפגעו בי מלכתחילה... תבוא ההבנה שהם עשו את הכי טוב שהם יכלו באותו הזמן... שהם טעו... ומותר לטעות ואני יכולה כבר לסלוח להם ולעצמי... לשחרר את הכעס שיש לי עליהם... על עצמי... כי הייתי ילדה ומישהו היה צריך לשמור עלי... לא יכולתי לשמור על עצמי יותר טוב ממה שעשיתי....
ועובדה - אני פה... והצלחתי הכי טוב שאני יכולה... וזה לא נראה רע...
ומכל אלה שעוברים חלקים מסויימים מהמערבולות הרגשיות שאני עוברת מדי פעם... אני באמת מבקשת סליחה...
השמיים בוכים היום... חג האהבה.. גם אני רוצה דמעה... לנקות את הנשמה ולפנות אותה לאהבה חדשה...
גילה
|