| ככל שאני מתקרב לגיל זקנה, והדם שלי הולך וחסר, אני מרגיש כמו שמים כחולים נפרסים לי בתוך המוח. ערוותה של אשת נעורי מיובשת כתאנה אחרי הקיץ. היא בוכה לי על הקור והפחד. לפעמים בחצות אני אוחז בשערותיה היבשות, חושב על עיני העגל שלה שמאחורי העפעפיים הסגורים, אולי היא כבר מתה. בצעירותי האמנתי ב'תורת הגלגולים', האמנו יחד ברעיון שרצחתי אותה בגלגול בקודם, זה הוסיף נופך של דם לאהבתנו. היא הייתה שבה ומזכירה לי את היותי צמא דם, בעיקר ברגעים בהם דיברתי על הומניות ואהבת אדם. אז היא ידעה הכל, סגדתי לה כמו לאלה, הייתי מנשק את כפות רגליה מיד בהגיעי הביתה, והיא בצחוק הייתה לפעמים בועטת לי באף, הכאב היה מענג והייתי יכול לגמור מזה. עכשיו אני גוהר מעליה, הלב שלי עומד לפוג, הייתי רוצה למות איתה ביחד, מחובקים בגוף ונפש, כמו כלה וחתן היוצאים יחד מהכנסייה. איני פוחד מהמוות, איני פוחד מדבר, אבל בכל זאת 'רעיית נעורים' נשקני עוד אחת לפני לכתך לפני לכתי. |