כותרות TheMarker >
    ';
    0

    הגורה של אביה

    30 תגובות   יום שישי , 14/11/14, 08:02

    הגורה של אביה

      

     היא היתה הבת במשפחה. גדלה עם שמואל אישי ועמי עם שלושה בנים, בַּנָי. בהחלט יכול להיות שהיא היתה המפונקת מכולם, ובצדק כי ידעה להעניק אהבה.

    אהבה בלי גבול. אכפתיות, היתה ערנית מאד והשתתפה באירועי הבית מנקודת מבטו של יצור אוהב ורגיש. נשפכו ממנה נהרות של שמחה כשקרב אליה או שהיא קרבה אל מישהו אוהב.

    ביום חמישי האחרון, ב-4 אחר הצהריים,שמתי לב כי גורה לא מתייצבת על רגליה ליוויתי אותה במבטים ובליטופים עד שעליתי על יצועי, חרדה כואבת, מתקשה להירדם ומקווה שהבוקר יביא שינוי. קמתי ורצתי לעברה. ועדיין היתה באותה תנוחה לא מסוגלת לעמוד על רגליה,,. כה עצובה, כה חסרת אונים. ובהיותה מה שהיא גם לא מסוגלת לתאר מה עובר עליה. כבר לא יכולנו להדחיק את  זאת שהמצב קשה מאד.  אבל גם לא  יכולנו להדחיק את התקווה.

    בעשר תבוא הוטרינרית ואני בוכה לא יכולה להפסיק לבכות

     ועכשיו כל כך עצוב לי ועצוב לכל המשפחה.אני בוכה-בוכה.  בים שישי קברנו אותה בחצר ביתנו, בגינה, הצבנו לכלבתנו גורה מצבה יפה שתלתי סביב הקבר פרחים וכבר נטעתי עץ דקל יפה.  לא מסוגלת להיפרד ממנה, לא הסכמתי עם זאת שתילקח ממני לחלוטין. אני שמחה שהיא נשארת. בחצר שלי. לא רחוק ממה שהיה ביתה כמעט  15  שנים .היא לא ידעה אהבת גבר.כלומר כלב.אבל קיבלה מאתנו כל כך הרבה אהבה והשיבה  בריבית ענקית.

    מבין הדמעות כותבת - היתה פרידה מאד קשה מגורה - ליאור ואירית הגיעו מביתם כדי להיפרד - משה ואמיר התקשרו שאחבק אותה בשמם כשהגיעה תקוה הוטרינרית בדקה ואמרה שזו בעיה אורטופדית והיא כבר לא תעמוד על רגליה עוד בשל גילה ואין ברירה - רכנתי אליה - חיבקתי - נישקתי - כי זו אהבה מגיל 3 חודשים
    כך החל הסיפור: יום אחד לפני כמעט 15 שנה שוטטתי עם ליאור בני האמצעי  בקיבוץ גן  שמואל. באחת הפינות הבחנו באישה וגורת  כלבים. האישה ניצבה ובידה דף  שבו נכתב כי הכלב  הוא למסירה.לידה היו מונחים שק בונזו ורשימת חיסונים שעשתה לה. ליטפנו את הגורה והמשכנו בדרכנו. אחרי כמה דקות בלי שנידבר בינינו ליאור ואני סבנו על  עקבינו, חזרנו אל האישה ואספנו את גורה אל ביתנו והיא בת שלושה חודשים בינואר היתה אמורה להיות בת  15.

    כלבה נאמנה. כלבים  אינם יודעים לדבר. אבל מסוגלים להביע את רצונותיהם ורגשותיהם   בהמון דרכים גם כאלו שהמסתכל מן הצד לא יבינן. אני זוכרת שבתקופה של 8 שנים קשות שעברו עלינו עד להשתלת הכבד של בעלי, המון פעמים הזמנתי אמבולנס טיפול נמרץ וכשהגיעו הפרמדיקים, גורה ישבה בצד, בשקט שלה, עינייה עצובות, כלל לא נבחה עליהם כמו שנהגה לנבוח על הדוור או על אנשי משאית איסוף הזבל, עליהם תמיד נבחה, וכך יצאנו מביתנו על גבי האלונקה לאמבולנס וגורה לא זזה, נשארה לרבוץ עצובה וכאילו אמרה, אני מחכה לכם, תחזרו אלי מהר.

     ילדי סיפרו לנו  כי כשהיינו שמואל ואנוכי בניו אורלינס, ארה"ב, שלושה חודשים, שם עבר  שמואל ניתוח השתלת כבד. לעתים קרובות היתה מסתובבת בבית ניגשת, מרחרחת ומשמיעה כמה יללות עצב אשר התפרשו כביטוי לגעגועים. לעתים היתה  יוצאת מן הבית או מן הגינה שבהם שהתה, ופוסעת לעבר הַסוּפֵר השכונתי. יושבת שם בחוץ ומחכה. פבלו  הרוסי היה  אומר שזה היה ביטוי ל"רפלקס מותנה". פירוש: גורה היתה מודעת לכך שלעתים היא באה עמי  עד לפתח הסופר. שם היתה "ננטשת", היה עליה לחכות בחוץ. עכשיו כשאנו באמריקה, אולי  עבר במוחה הרהור, כי שוב נטשנו אותה במקום שבו היתה רגילה להינטש, בפתח הסופר.  כשילדי היו שבים הביתה מן העבודה, נוכחים כי  גורה אינה בבית, היו הולכים ואוספים אותה מן הסופר. ,ב"הסבירה" לעצמה את היעדרנו חשבה מן הסתם שאנחנו שם וחיכתה לנו. הדבר  בטח נורא בילבל את המסכנה הנאמנה הזו. אולי אמרה לעצמה "מה זה? נכון שהם עוזבים אותי אבל תמיד הם יוצאים בסוף מן החנות הענקית הזו  ושבים אלי. למה עכשיו לא? כמה קניות!מה יש להם לעשות כל כך הרבה בסופר? אני מתג-ע-ג-עת! גם דואגת!")

    גם בהיותנו בארה"ב היא לא ננטשה לגמרי. אבל כי הקשר היה מאד מוזר בעינה, כנראה. מצד  אחד אנו לא בבית עזבנו אותה אבל הנה אנחנו שנמצאים  בניו אורליאנס מדברים  עמה וקוראים לה בשמות חיבה. עשינו זאת באמצעות הסקייפ שעיניה לא  סרות ממנו, מאיתנו.

    אני אוהבת לטייל ולשוטט בישוב  ובסביבתו. לעתים קרובות הייתי עושה זאת עם "בת זוגי" הקבועה, גורה.היה נעים. אף פעם לא תקפה מישהו, מעולם לא,התחילה" עם כלב זר. נשמה טובה.כי האדם בזז ממנה את תשוקתה. היתה מעוקרת .ידינו היתה במעל.

    אז טיפוס נצחי של "שלום עכשיו" לא! תיקון: "שלום תמיד"

    היתה מדהימה כל כך אהבה את הילדים שלי כל שנות היותם בבית וגם אחרי כן. למשל, כשבני משה וכלתי טלי אחרי נישואיהם עברו לביתם והיו באים לבקר .עוד לפני  שנכנסו לחניה  גורה  היתה נעשית קשובה לרעש המנוע, זוקפת אוזניה, כמעט רועדת מהתרגשות ומתוחה; ואז בהגיעם לחניה היתה רצה- מסתערת עליהם ומחכה לליטופים. כשאמיר צעיר בני היה חוזר מהדרום גם אותו היתה מקדמת בהתרגשות עצומה רצה לכוון החניה, לתת לו אהבתה. לקבל אהבתו. וכן הדבר גם בליאור,האמצעי שלי. אהבתה התפרסה  גם לעבר הדור השלישי , הלוא הן נכדי עמית ועומר. באה אליהם מכשכשת בזנב בקצב מטורף.עמית מאד אהב אותה והיה  תובע שגורה תצטרף אלינו בלכתנו אל גן  השעשועים ואילו עומר הקטן נהג לטפס עליה ולהימרח עמה על הדשא.והיא התנהגה אליו כמו דודה אוהבת.

    כל כך אהבנוה עד שהיינו חוגגים לה יום הולדת כמו לכל אחד מבני הבית. אז איך שלא אבכה  עכשיו בידעי, כי מעתה אולי  במקום ימי הולדת נציין את יום השנה למותה ככה כמה ימים אחרי יום הולדתי.

    ביום שישי – לא  האחרון – כלומר  לפני שבוע כשכולם נאספו אלינו לארוחת ערב שבת  - היא כבר לא רצה למכוניות לקבל את פניהם. ישבה במרפסת ורק כשכשה רפות בזנב. איני יודעת לבם של מי נקרע יותר?  של גורה שלא היתה מסוגלת לקיים את טכס האהבה וקבלת הפנים  הרגיל? או  לבנו שלנו שהתחיל לנבא את העתיד להתרחש. אבל סירב להאמין שכך יקרה. העדיף להתעלם.

    גורה – כפי שהבנתם היתה חלק מהמשפחה. יבין  זאת לגמרי  מי שמגדל כלב ונקשר אליו. זו אהבה מיוחדת. גורה היתה התינוקת של המשפחה. אבל  לא פעם התנהגה  גם כ"בוגר האחראי"

    אני כותבת ובוכה.  אם היינו חיים  עדיין  בעידן  שבו כותבים על נייר כי אז היה נרטב לגמרי מן הדמעות הזולגות מעיני ונעשה סמרטוט. לעומת זאת מחשב הוא  קר.  רחוק מן הדמעות. לא  נרטב. ובכן  רטובים רק פני, צווארי חזי וחולצתי.

    ביום חמישי האחרון ראיתי את גורה שוכבת חסרת אונים. ביום ששי בבוקר  הזמנו וטרינרית, כשאנו   נעים בין ייאוש לתקווה שאולי אולי הרפואה תושיע אותה. ואני עדיין בוכה בוכה. לא יכולה להפסיק. יושבת על הרצפה לידה ומלטפת את ראשה המונח בחיקי. תקווה הוטרינרית באה, הבנו מהבעתה  כי אין תקווה.אמרה שלא  תוכל להתרומם יותר.  בשל גילה מערכת העצמות שלה  קרסה. פרצתי ממש  ביללות. גם מעיניו של בני ליאור זלגו  דמעות הוא חיבק אותי וניסה להרגיע .הקשר שלו עמה היה מיוחד הרי הוא היה שותף לאימוצה בעת שטיילנו בגן שמואל.

    תקווה  אחזה בירכה של גורה והזריקה לה  בווריד מה שמזריקים לבעלי חיים אהובים שרוצים להקל עליהם ולשים קץ לייסוריהם. גורה במחווה אחרון של חיבה כלבית הושיטה  את פיה לעברה של תקוה כדי ללקק אותה.אולי לומר לה תודה. 
    גורה לא שמעה על זריקות שמרדימות לנצח.

    לחשו לה היישר לוריד כדי שלא תרגיש ואני שלא יכולתי לעשות מאום ידעתי שזהו יומנו האחרון עם גורה, אחרי 15 שנים היא נרדמה לעולמים, חשתי את הכאב, באוזניי נותרו תווי נביחותיה, נפשי ממשיכה לחפש אותה ליד פתח הדלת, לכשכוש הזנב, לאיתות של אהבה והיא איננה.

    יש המייעצים לי לקחת כלבה אחרת אבל הכאב לעולם ישאר.

     

    אחרי רגע היא לא היתה - נרדמה לתמיד

    ואני מתגעגעת.

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/6/19 13:39:

      צטט: yonbir 2015-01-05 18:01:57

      סיפור אנושי על בעל חיים עוד יותר אנושי.

       

       

      יעל ויונתן

       

      תודה

        5/1/15 18:01:
      סיפור אנושי על בעל חיים עוד יותר אנושי.
      משתתפת בצערך ומזדהה. מאד מבינה אותך. תיזכרי ברגעים הטובים שהיא העניקה לך.
        22/11/14 12:20:

      צטט: נהר. 2014-11-18 19:55:02

      זה מאד קשה, אני יודעת..משתתפת בצער

       

      תודה לכל מי שקרא על גורה'לה שלי היפה

      תודה לתגובות - להשתתפות -

      גורה באמת היתה חלק המשפחה

      ויש לה מקום שמור

      שבת טובה

        18/11/14 19:55:
      זה מאד קשה, אני יודעת..משתתפת בצער
        15/11/14 19:51:
      אני משתתפת בצערך על מות כלבתך האהובה.
      מקוה שתתנחמי, אביה. ואל נא תשנאי בעלי חיים, ככה נוצרו.
        15/11/14 11:14:
      ושוב כותבת לך...אכן מאוד מצער לאבד כך בת משפחה וזו באמת אהבה מיוחדת להקשר לבעל חיים והעיקר, שזכיתם לשנים ומחוויות מאושרות איתה ויש לכן את הזיכרונות שאף אחד לא ייקח מכם...יהי זכרה ברוך , מחבקת ♥
        15/11/14 10:54:
      תחושת עצבות..מגדל 2 כלבים וקשור אליהם מאוד..
        15/11/14 09:21:
      צער בע"ח גם אני עברתי, חושבת כמוך הפייס יותר ידידותי שבת שלום אביה ♥
        15/11/14 00:44:

      אביה יקרה,

      קראתי והתרגשתי.

      לפני כ-6 שנים פרסמתי כאן את סיפור חייו של תולי המנוח, החתול שלנו. 

      תגובתך שם הייתה אמנם שאת שונאת חתולים... אבל אני לא שונא כלבים.

      הרגשתי אז הייתה דומה לשלך כיום.

      אנחנו החלטנו שלא לאמץ עוד חיה כדי לא לעבור שוב חווית פרידה כזאת.

      תהיי חזקה ותמצאי אהבה עם הנכדים.


      http://cafe.themarker.com/post/561451/

       

      רמי

       

        14/11/14 23:20:

      חיות הן בנות משפחה לכל דבר. לפני כחצי שנה נאלצתי להפרד מהחתולה שלי שגידלתי 19 שנים (!), שאכלה מצלחתי וישנה במיטתי ... קשה, כואב.

        14/11/14 22:39:
      עצוב ... תודה על השיתוף. שב"ש ..
        14/11/14 22:24:
      שימי כאן תמונה שלה מהימים הטובים.
        14/11/14 22:23:
      מה גורה מתה? גמני ליוותי אותה שנים רבות. כואב.
        14/11/14 22:00:
        14/11/14 20:47:

      ארבעים שנה גידלנו כלבים, בדרך כלל כלב גדול אחד, אבל לפעמים גם כלב גדול ואחד קטן.

      כמובן שהכלבים הלכו לעולמם כעבור זמן. הווטרינר שלנו אמר כי הכלבים אצלנו מאריכי ימים בגלל האהבה שלנו...

      כמובן שרכשנו לאחר מות הכלב, כלב אחר.

      כאשר בגרו בנינו, התעקש אחד מהם להרדים בעצמו את הכלב הזקן והחולה, במרפאה של הווטרינר. כך הוא סבר כי מסתיים טיפולו בכלב אחד, והוא מוכן לקבל כלב אחר.

      אני מבינה את הקשר שלך לכלב, אבל חייבים להמשיך הלאה, ולהתכז בגידולו של כלב אחר. ושיהיה בהצלחה!

        14/11/14 19:19:
      עצב!
        14/11/14 18:59:

      אביה, לפעמים בעל חיים יכול להיות חבר יותר טוב מאשר אדם, כי החברות שהם מציעים היא בלתי מותנה. הם לעולם לא יבגדו או יתעלמו ממך אם יזכו ליחס הוגן ממך ואפילו אם הם אינם זוכים. יש אנשים שכן הביאו הביתה כלב או חתול אחר לאחר שזה שהיה איתם שנים רבות והפך לבן בית הלך לעולמו אבל לא צריך למהר כאן - לאחר שנתת לעצמך את הזמן להתאבל על הכלבה שלך שהייתה איתך כ"כ הרבה שנים, תדעי בעצמך אם את רוצה ואם זה נכון עבורך להביא הבית חבר על ארבע רגליים אחר במקומה. תסמכי על החושים והתחושות שלך והם יכוונו אותך להחלטה הנכונה.

      שבת שלום,
      אליקו

        14/11/14 18:31:
      קיבלתם גורה (במלרע), כך היא נקראה (מן הסתם במלרע) וכך היא תישאר בזיכרונכם. גורה.
        14/11/14 18:19:
      אביה יקרה, כל כך מבינה את הכאב הגדול והצער. וכמה חסר ה - "הב...הב.." וההתרפקויות. ושאר המחוות שגורה אל בני המשפחה. משתתפת בצערכם העמוק.
        14/11/14 18:09:
      משתתף בצערך, שבת שלום רק טוב והרבה, בעלי חיים הם חלק מאיתנו ויש לתת להם חיים טובים ומנוחה אחרונה ראויה.
        14/11/14 17:02:
      זמן חולף מהר העצב לאט יותר והזכרון נותר...
        14/11/14 16:41:
      "מכירה את הכאב הזה למרות שחלפו מספר שנים. עד היום אני זוכרת את המבט של הכלב לפני שלקחנו אותו לווטרינר. מבט עצוב מבט של הבנה וידיעה שהוא לא יחזור יותר הביתה . מאז אין לי יותר כלב. כאב הפרידה חזק מידיי.."*
        14/11/14 16:01:

      צטט: * חיוש * 2014-11-14 14:12:06

      אביה האהובה ♥

      אין לי מילים לתאר כמה העציב אותי שגורה הלכה לעולמה

      אני זוכרת שכל שנה בערך בתקופה הזו אנחנו כמו אימהות גאות בילדהן

      מדברות על החיבור הזה חיה - אדם בעבותות האהבה.

      חובקת אותך המון חיבוקים מעודדים וכמה עצוב ששנות

      חיי הכלבים (שאנחנו מאמצים אל ביתנו, ליבנו והם אותנו) כה קצרים.....

      אוהבת אותך ובליבי בוכה איתך על הפרידה המאולצת מגורה היקרה


       חיוש אהובה אחת ויחידה

      תודה!

      אכן גורה היתה לי כ-בת

      אהבנו אותה כל המשפחה

      והיא החזירה אהבה

      אהבת אמת

      תודה שהתקשרת

      את באמת מיוחדת ונפלאה

      שבת טובה לך

        14/11/14 15:59:

      צטט: sari10 2014-11-14 11:43:24

      אביה...
      אני כל כך מבינה לליבך.
      כלב אהוב שמגדלים אותו בבית הוא בן משפחה
      לכל דבר. ואפילו יותר...
      היחסם עם הכלב הם חמים ובלתי אמצעיים,
      אין מריבות או ויכוחים...
      הוא תמיד מתלהב לראות אותנו.
      השמחה והאהבה טבועים בו.
      כשנוסעים לחופש, למי הכי מתגעגעים?
      לצערנו, הכלבים חיים הרבה פחות מאיתנו,
      ולכן... אנחנו חווים את הצער הזה.
      כן, כדאי לאמץ כלב/ה אחר.
      וברור שבכאב והגעגוע יישארו...
      חיבוק ♥

       

      שרי יקרה -

      תודה

      בשלב זה לא מסוגלת

      להביא הביתה כלב אחר

      אהבתי אל גורה בלבד

      ואולי עם הזמן

      לא יודעת

      שבת טובה

        14/11/14 15:58:

      צטט: תכשיט 2014-11-14 09:17:22

      עצוב כל כך.... חיבוק ושבת שלום...

       

      תכשיט -

      תודה

      ושמחה שגורה'לה אצלי בחצר קבורה

      מידי בוקר עוברת להגיד לה כמה מילים -

      סופשבוע נעים

        14/11/14 14:12:

      אביה האהובה ♥

      אין לי מילים לתאר כמה העציב אותי שגורה הלכה לעולמה

      אני זוכרת שכל שנה בערך בתקופה הזו אנחנו כמו אימהות גאות בילדהן

      מדברות על החיבור הזה חיה - אדם בעבותות האהבה.

      חובקת אותך המון חיבוקים מעודדים וכמה עצוב ששנות

      חיי הכלבים (שאנחנו מאמצים אל ביתנו, ליבנו והם אותנו) כה קצרים.....

      אוהבת אותך ובליבי בוכה איתך על הפרידה המאולצת מגורה היקרה


        14/11/14 11:43:

      אביה...
      אני כל כך מבינה לליבך.
      כלב אהוב שמגדלים אותו בבית הוא בן משפחה
      לכל דבר. ואפילו יותר...
      היחסם עם הכלב הם חמים ובלתי אמצעיים,
      אין מריבות או ויכוחים...
      הוא תמיד מתלהב לראות אותנו.
      השמחה והאהבה טבועים בו.
      כשנוסעים לחופש, למי הכי מתגעגעים?
      לצערנו, הכלבים חיים הרבה פחות מאיתנו,
      ולכן... אנחנו חווים את הצער הזה.
      כן, כדאי לאמץ כלב/ה אחר.
      וברור שבכאב והגעגוע יישארו...
      חיבוק ♥

        14/11/14 09:17:
      עצוב כל כך.... חיבוק ושבת שלום...

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אביה אחת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין