יש בתקשורת כאלה שהפכו את ההיעדרות מכנס אילת לעיתונות למצע שלא היה מבייש פוליטיקאי במירוץ לראשות הסניף. כך, נתי טוקר בדה מרקר, ברשימה דמגוגית למדי, יורה צרור לעבר אילת ואחר כך מצייר עיגול מסביב למטרה.

כל כך למה? מפני שזה קורה באילת. אההה. ויש בריכה. ויהיה אלכוהול. וכל זה כאשר עיתונאים מאבדים את מקום עבודתם. ורק הקודקודים נוסעים. וזה גם עולה כסף. וזה מאורגן על ידי אגודת העיתונאים בתל אביב. ואין לה חברים ואין לה תוכן.

טוקר לא נותן לעובדות לחבל בסחף של רשימתו. הכל אחרי הכל עניין של פרשנות. אם אין תוכן אז מאין צצה שפעת פאנלים שעוסקת בדיוק בנושא הזה – במצבו של העיתונאי ובמצב המקצוע היום.

ואם אגודת העיתונאים לא מייצגת אף אחד – אז איך זה שגם הכנס הזה יהיה עמוס וגדוש באלה שהפכו את העיתונות לא רק למקצוע אלא גם לדרך חיים.

יריבות פנימית  בברנז'ה אינה תופעה חדשה. היא מסימני המקצוע. אך יותר מבעבר, טוקר אחי, הגיעה השעה לאחד שורות מפני שהמקצוע והעוסקים בו אכן במלחמת קיום.

אירגון העיתונאים "החדש" ואגודות העיתונאים הותיקות בירושלים ובתל אביב והפעילים שנותרו במועצת העיתונות וכל מי שהמקצוע יקר לו חייבים לפתוח בשיח של ריכוז כח. לפעול יחד למען אלה שנכנסים למקצוע במצב קופי-פייסט של העדר בטחון תעסוקתי ומחיקת כללי אתיקה. כנס אילת וכל כנס אחר, כולל הכנס המתגלגל של אירגון העיתונאים ואנשי אקדמיה, הם זירה שאמורה ויכולה לאחד ולא לפצל.

נתי היקר. אחרי שגמרתי להזיל דמעה על כך שאתה נותר במערכת בדרום תל אביב ואינך מגיע לבריכת השחייה, המינגלינג, הנטוורקינג, הקודקודים והאלכוהול – אשמח אם תשנה דעתך ותגיע לסקר גם הפעם. (סקרנות: קיבלת הוראה לצאת והודעת שאתה סרבן מצפון או שמישהו אחר קפץ מיד על המשימה?)

ובנימה אישית: השבוע קיבלתי לאישור את עטיפת הספר השישי שלי שעוסק ב"מקצוע שנתפש ברשת", עיתונות  בעידן האון ליין. תודה לצוות המקצועי של הוצאת "קונטנטו" על ההשקעה.

כל יצירה של ספר שעומד לראות אור היא מעין הריון  ארוך. תענוג לעבוד עם צוות המיילדות שלי שם.

בחרתי בצילומה של מרים אלסטר כפי שנקלטה בעדשת מצלמתו של איליה יפימוביץ (תודה לצמד המוכשר, עיתונאי ועיתונאית בעדשה, בדם ובנשמה) מפני שמרים תמיד בשטח. תמיד בקו הראשון של אירועים חמים בשירות  סוכנות הצילום "פלאש 90".

בצילום, עינה האחת במצלמה. השניה מתבוננת בנו. מה דעתכם? הערות  והצעות (יצירתיות) יתקבלו בברכה.

ראיתי בכך סמליות רבה. מפני שככל שאנו שקועים בניסיון להבין את הקורה בשטח ולתארו באמינות – כל אחד בתחום הסיקור או העריכה והפרשנות שבחר בו – אנחנו זקוקים להתבוננות בעצמנו. לחשבון נפש מקצועי ארוך.

ולאיחוד שורות.