זה רגע שקט, אני ואמא בעולם שהוא רק של שתינו. 

אני מתרחקת קצת והיא מחייכת אלי ברוגע, ואני חושבת לעצמי, את זה אני לא אכניס לאף תא כוורת. זה יישאר לרחף לו תמיד איתי. אם כבר יש לי זיכרון כזה שלא מותיר לי לשכוח כלום, אני אשתמש בו לטובתי.

אני מסתכלת על אמא שלי. חרטה גדולה נשטפת בי.

"אני מצטערת.. לא התכוונתי להיות מגעילה ככה".

ד"ר ג'יזס מביט בי מודאג.

"מה?" אני שואלת אותו.

"תגידי, מה הרגשת בפנים כשיצא לך לדבר ככה?"

"לא יודעת. זה יצא ככה בלי שתכננתי. כעסתי פתאום נורא. למה?"

"את יודעת שלפעמים יש אנשים שנפגעים בראש, ואז משתנה להם משהו במח, והם מראים פתאום שינויי אישיות? יכולים להיות להם התקפות זעם, או פרצי בכי בלתי נשלטים. וזה לגמרי בגלל שמשהו השתנה להם במח שלהם".

"נו, אני סוג של פגועת מח.." 

משתרר שקט.

זה מה שנקרא ריפריימינג.