כותרות TheMarker >
    ';

    נחקרת תרבות

    אוחזת בזרם המעמקים של התשוקה. מרגריט דיראס

    1 תגובות   יום רביעי, 19/11/14, 13:27

     

    ''

     

     

    "אתה רוצה לקרוא מה שכתוב מעל התווים שלך?

    שאלה הגברת.

    מודראטו קנטבילה, אמר הילד."

     

    כך נפתח הספר. שירתי מתון.

    מרגע זה נשבה הקורא בזרם שירת ההשתוקקות שראשיתו ברצח מחוץ לסיפור, והמשכו בגבר ואשה המתקדמים לאיטם. אבל לאן?

    הם לא יודעים מה קורה להם, וגם הקורא נסחף ללא שליטה למאגר רגשות מתעתע.

    לאן, לאן הם מתקדמים, לאן הם פונים, מחפש הקורא. ממילה למילה אנחנו אחוזים בכישוף. לאן פניהם. מה אופי הקשר, מהו הקסם שלא מאפשר לדעת וגם לא להרפות.

    זה קורה בחמישה עשר דיאלוגים וארוחה חברתית אחת, המפיקים את השירה. בשירה הזו אין גלים רוגשים ומשברים מתנפצים של ים. זהו הקנטבילה המתעתע כמו זרם מעמקים באוקיינוס. (לא מפתיע, כי מדובר בדיראס שכתבה את 'סכר נגד האוקיאנוס השקט). גם כאן האוקיאנוס שקט, אבל מערבולת הרגשות מתרחשת על הקרקעית כמו כוח טבע. ורק אחת שולטת בו – מרגריט דיראס. שנאמר "מודרטו", מתון. 

    כן, זה מסתבר לנו מיד בסיום הספר - מרגריט שלנו אחזה בכל נימי לבבנו. היא ביד בוטחת ומדוייקת.

    דיראס אינה זקוקה למסביב יהום הסער כדי להסעיר. זהו כוחה העצום: היא אוחזת בשירת המעמקים המשכרת, אבל משחררת אותה מתון-מתון. בקצב של מי שאינו מאיץ כדי לאפשר לנו להתבוסס בכל קפלי התהליך המתחולל. וכך, באחיזתה בנו, יתברר לנו שאנחנו כפותים ושניגפנו למרגלות תשוקה שאי אפשר להתכחש לה, אבל גם לא לרדת לחקרהּ.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/11/14 11:21:
      תודה על ההמלצה.

      ארכיון

      פרופיל

      אורה לב-רון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין