בהתחלה משהו בדיקציה שלך היה מוזר,

אבל דיברת ולא הפסקת לדבר בביטחון,

זה שכבש אותי, סחף אותי.

ישבנו בבית קפה, הייתי קצת חסרת ביטחון, שונאת דייטים מביכים.

הסתכלת עליי, סיפרת לי כמה אני יפה ושתוך כמה חודשים איתך

כל המחסומים והחוסר ביטחון ירד,

הבטחת לי, תוך כדי שאתה מביט בעיניי, כשאני לא סגורה על 

מאיפה נפל עליי דבר כזה.

דיברנו על הא ודה, ואני מנסה למצוא מה לא בסדר אצלך, 

ולא מצאתי כי אתה היית חביב, חביב לי מדיי. ונבהלתי מעצמי.

כשחזרנו בנסיעה כבר הצלחתי להתרגל לדיבור שלך

עם הצדיק שמתערבב לך עם הסמך, דיבור כזה שמתרגלים.

שקלתי אם לוותר ולא לצאת איתך עוד פעם,

ואז הסתכלת עליי כשיצאתי מהאוטו יצאת יחד איתי, ואמרת לי 

"אני לא מתכוון לוותר עלייך בכזאת קלות,

לא מוותרים על דבר כזה יפה וטוב בקלות,

מתי אני מעיר אותך מחר בבוקר?"

השבתי "בשעה שש", וסגרנו את זה.

מאז כל בוקר אתה מעיר אותי,

והלב שלי שמח שזכיתי, זכיתי לאהוב מקרוב ושוב.

והדיבור שלך כל כך לא מהותי,

המילים שיוצאות לך והאהבה שאתה מפזר 

גורמות לכל הלבטים להתמזער.

חורף. כמה טוב שאתה איתי,

וכמו שאתה אומר שזכית אני גם זכיתי לא פחות.

כל יום אתה מעיר אותי לעבודה

ואני כל יום מגלה מחדש שאתה לא מוותר עליי,

ונאנחת ואומרת לעצמי מזל שלא וויתרתי אני.