כותרות TheMarker >
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    0

    והילדה הזו היא אני

    3 תגובות   יום שבת, 22/11/14, 20:18

    היום אחה"צ, בלב העיר, נשמעה אזעקה וכמה בומים חזקים אחריה .אבל היום, יש לי את הטיל הפרטי שלי שבכל שנה -13 ביולי בשעה שש אחה"צ חודר את ליבי, עד כאב.
    לא שאני זקוקה לתזכורת, כי היא קיימת בכל יום, אבל בתאריך הזה ובשעה הזו , היום לפני 25 שנה, אבא שלי נפרד מייסורי חייו.
    כל שנה - כבר חצי יובל - -13 ביולי בשעה שש, יש לי "פיקים" בברכיים , ולב שעובר למתכונת מרתון גם בלי לרוץ אפילו מטר אחד.
    אני נזכרת שוב ושוב בפגישתנו האחרונה, אשר בדיעבד הפכה למצמררת. בסצינה הבלתי נתפסת ברבות הימים, בה בא לבקש חיבוק מה שמעולם לא עשה, התכווץ לידי כעובר, סמוק כולו ודומע. במוצאי אותה שבת ליווה אותי אל תחנת האוטובוס, מטופח כתמיד אך עם נפש אבלה לנצח, ומאז לא ראיתיו יותר.


    אני לא מאמינה שעברו 25 שנה . חיים שלמים. דור שלם. לעיתים אני שואלת את עצמי איזה סבא הוא היה אילו חי. אולי משובת ילדים היתה משיבה שמחת חיים אל נפשו. בצל הימים הטעונים, הכעסים, הקשיים בחיים עימו ולצידו, אני מנסה מעת לעת לגייס לעצמי כמה טיפות של חמלה, גדולות לפחות כמו הדמעות שהציפו אותי עם דבר מותו. לעיתים הן מגיעות אך לעיתים נעצרות
    בשערי הלב .


    כשאני סורקת את השנים שחלפו, אני מנסה לדמיין איך היה משתלב באירועי החיים השונים. לעיתים מצליחה. לעיתים כבר לא .


    היום אחה"צ האזעקה תפסה אותי בחנות הומה אדם. נזכרתי פתאום בחוווית המלחמה שנותרה לי הקשורה לאבא שלי. עם הישמע האזעקה הראשונה באחת המלחמות, ארזתי את הילקוט הקטן שלי כדי ללכת עם אבא לצבא ולשמור עליו שם, שלא יאונה לו כל רע.
    אבל, ברגע האמת, במלחמה האמיתית, לא הצלחנו להגן על חייו. או אולי בעצם כן.
    למרות השנים שחלפו אני מתחבטת לעיתים ביני לבין עצמי בשאלה הזו ואין לי תשובה אמיתית.
    תמיד זה שורט. לעולם לא מגליד באמת. רק משנה עוצמות, דגשים, צבעים וגוונים, צלילים ולעיתים רעשים.


    לעיתים הייתי רוצה גם אני אבא חי ופעיל וקיים . לעולם לא יהיו לי חוויות של הורים שהגיעו לגבורות, של התלבטויות של ערב חג מה קונים לזקנים שלנו, של תמונות משפחתיות עם ראשים לבנים.זה חסר, גם אם אני יודעת כי המחיר עלול להיות של זיקנה בחולי ועצב כפי שאני חווה בסביבתי.

    מה שנשאר לי אלו מראות, סצינות משפחתיות, מראה כתב ידו, קולו בשיחות הטלפון. המראה המוקפד . הריח שליווה אותי שנים מאוחר יותר והתפוגג כבר ברבות הימים . לא כל הזכרונות נעימים ואהובים. בכלל לא . את חלקם הייתי שמחה למחוק מהזיכרון, אבל זה לא מצליח לי.

     

    קשה לי לכתוב מילים הפונות ישר אל אבא ומשוחחות עימו. ההיגיון גובר על האמונות אודות הנפש הממשיכה לשמור עלי. אבל מה - תחושת ההחמצה על השיחה ההיא - זו שמעולם לא התרחשה של "לשים על השולחן" את מה שיושב בלב , דבקה בי, ככל הנראה, לעולמי עד.

    לא אחת, אני מרגישה שאולי בכלל לא הכרתי אותו. שאני כל כך הרבה דברים לא יודעת אודותיו. שכילדה וצעירה לא ידעתי לפרוץ את השער אל נפשו הסגורה, כמעט נעולה, שעטפה ילדות שואה ויתמות מוקדמת. נוקשות שכנראה היתה חומת הגנה על כל כך הרבה עצב. אבל ילדים לא נולדו להיות הפסיכולוגים של ההורים שלהם בגיל כל כך צעיר. ילדים רוצים הורים שילכו איתם לים בשבת בבוקר, יהיו תמיד שמחים ובטוחים, שקונים הרבה מתנות ולא כועסים יותר מדי.

     

    כיום, "ממרומי גילי" אני קוראת את המפה בצורה שונה. יכולה להבין שהיה בודד במידה רבה, כשהקודים שניהלו אותו לא היו ברורים, שמה שאולי רצה להביע יצא בדרכים שלא יצרו גשר ולא פתחו דיאלוג, אלא להיפך. שהדרך שלו לדאגה ואהבה יצרה התנגדות לא מעטה ולאו דוקא קירבה.
    אבל ילדים לא קוראים מפות של גדולים, ולא מסוגלים להיות עם שכל של מבוגרים, כבר מילדותם. אבל, אחר כך מאוחר מדי. ועכשיו מאוחר בהחלט.

     

    אני זוכרת את הערב ההוא ב-13 ביולי. את הטלפון שבישר לי על מותו.
    באותו בוקר קניתי לו מתנה ליום הולדתו שאמור היה לחול 4 ימים מאוחר יותר.
    ספל זכוכית גדול במיוחד לארוחת הערב של חלב וביסקוויט, כשהמילים:"יענקלה ילד גדול" חרוטות עליו. בבית, השלכתי את אריזת המתנה, כמות שהיא, כדי שלא יכאב עוד יותר.

     

    גם בגילי אני ממשיכה להתחבר למילים הנפלאות של יהודה אטלס: "והילד הזה הוא אני".
    ובכל 13 ביולי בשעה שש, אני חוזרת לרגע להיות הילדה. זו שאיבדה. אבל לא הלכה לאיבוד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/11/14 12:18:
      רשומה שנוגעת בעומק של הנשמה. הסיפור האישי שלך שנע בין הילדה שהיית לילדה הבוגרת שאת היום, התובנות מהמסע שלך להבין ולהשלים עם דמות האב, עם הצרכים שלך כילדה, עם הצלקות והשאלות המהדהדות עד עצם היום הזה, כתוב בדמעות ליבך העטופות בחכמתך כי רבה.
        23/11/14 07:51:
      13 ביולי בשעה שש
        22/11/14 21:20:

      חנה יקירתי ♥
      החיים כל כך מורכבים.
      לא יודעים הכל,
      מה שרואים עכשיו לא ראינו אז.
      אני בעד להשתדל לעשות לעצמנו טוב.
      יש דברים שאינם בשליטתנו.
      יש דברים שעדיף לשכוח,
      לפעמים מתאפשר, לעיתים לא.
      אז לתת לזה לחלוף.
      חיבוק ♥

      פיד RSS

      פרופיל