כותרות TheMarker >
    ';

    תיקון עולם

    אקטואליה, פוליטיקה והומור

    0

    מקור השם

    0 תגובות   יום ראשון, 23/11/14, 00:38

    ''

     

    היום חשבתי על התורה, על גורל העם הניבחר, על חוקותיו ומיצוותיו, על גורלו המר. כנראה שבאמת פעם ניבחרנו לאומה, רק שלמרבה הצער לא בדיוק סיפרו לנו בשביל מה. המספרים הכחלחלים שהיו על זרועות הורי משך שנות ילדותי, אלה הספרות שהיום חרוטות גם על זרועי עד שיטמנו אותי, מזכירים לי כל יום מה עיקר תורתי, מהו יעודי, גורלי ומישנתי. לפני כמה זמן נולדתי כישראלי, זכר ויהודי, אבל למייטב זיכרוני כלל לא שאלו לדעתי.

     

    האמת העצובה היא שלאנשים אין הרבה ברירות בחיים. אלה בעצם ניתנים לנו ואף אחד אפילו לא מתייעץ עימנו טרם הגיחה המפחידה לאוויר העולם, זה האכזר שכנראה נוצר ברצונו פעם, כך סתם. מהרגע שבו נולדנו יש לנו משפחה ושורשים אפילו שרק באנו ואפילו לא הספקנו להפר את החוקים, לדעת מה עושים או להשיג משהו חשוב בחיים.

     

    מהרגע שאנחנו יוצאים כבר יש לנו קרובים מסויימים, דת, אחיות או אחים, דודים או סבים. לא אנחנו בוחרים מתי לחיות ומתי למות. כל מה שנותר באחריותינו, פחות או יותר, זה איך אנו נוהגים בזולתינו. זאת, לצערי, היא המציאות. ככה זה. חוץ מזה, כעיקרון אני לא ממש נהנה לדבר דיברי שטות. 

     

    ההיסטוריה מראה, כמובן לאלה שמשום מה מתעניינים בדברים עתיקים ומשעממים שכמותה, שלפעמים יש בחיים מעגלים. לעיתים יש חלקים טובים ולעומתם קורה שבאים, ללא שום הכנה מוקדמת, אזהרה או אורות מהבהבים, קטעים מעולים או אפילו מצויינים. מצד שני, יש זולתים שנולדים, ניבראים ומייד באים בטענות ומענות לבורא כל הימים, וזאת רק בגלל המצב העגום שאליו הם באים בלי שהם אפילו בוחרים.

     

    אנשים שמתלוננים, מתפללים, מייחלים או מקווים כנראה די נהנים להאשים במצב זולתים אחרים או להעביר כך את הימים במקום לקחת את לידיים את העיניינים ולעשות בעולמו כמה שינויים. מי שלא ממש נהנה בחיים לא צריך לחוש מוכה אלא פשוט להפוך ממיתלונן לעושה, כזה שקם ועושה מעשה.

     

    לעיתים אם לא מפסיקים ומנסים ללא הפוגה בסוף המצב באמת משתנה, אולי כי מיתעייפים או שמשהו במקרה קורה, אבל כמובן, הכל ברצון הבורא. נכון, לא תמיד הכל יוצא כמו שאתה מקווה, אבל לוותר מראש זה ממש לא שווה, כי כך אתה בעצם מוודא ששום דבר באמת לא קורה וגם לא יקרה.

     

    פעם צעדנו במסע בזמן הטירונות ובא עלינו עב קודר כדי להמטיר כמה טיפות רטובות. כמובן, מייד כשהחל המטח הרטוב כולנו חשנו כלהקת תרנגולות מבוהלות ורצנו הצידה כדי לעמוד מתחת לסככות. למרבה ההפתעה, המפקדים קראו לנו חזרה לשורות ושוב נעמדנו בדום נוזלי, בגשם זלעפות. בזמן הסופה העזה למדנו מההרצאה שאנשים לא באמת עשויים מסוכר, ושבצבא לפעמים עושים בדיוק מה שלא היה נהוג לעשות בעבר. בצבא מלמדים אותך שגבר נחוש לא נשבר, אפילו אם קצת לח, רטוב או קר.

     

    "ענן חולף בשחקים לא יעצור חיילים קרביים" כך שנו לנו המפקדים הלחים, שבטח גם קיללו בליבם והיו בעצמם רטובים. כנראה שהם צדקו, כי הענן החולף באמת חלף ביעף, ומייד אחריו באו עבים הרבה יותר שחורים, קודרים וזולפים. אני זוכר ששבנו לבסיס באותו לילה רטובים כדגים אך רצוצים. לזיכרוני מאוד התפלאתי להבין מה אנשים בעצם יכולים לעשות כשהם ממש רוצים, או כשהם סתם מפחדים מהמפקדים, אלא שמספקים ריתוקים או תורנות נעימה בשטיפת כלים.

     

    עד כה, הרבה קמו עלינו לכלותינו, והאמת היא שכמה צרות גם הבאנו לבדנו, בכוחות עצמנו. בזמן האחרון אני משום מה רואה הרבה קיצוניות ושינאה במדינה, זו שתמיד נלחמת על קיומה. לצערי כנראה שזה עיניין גנטי, כי מסופר שגם סבא ישראל פעם הלך מכות עם איזה מלאך עד שהשמש עלתה.

     

    הנה ציטוט: מבראשית ל"ב:

     

    וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.

     

    עד כאן ציטוט קודש ועכשיו חוזרים למציאות כדי להמשיך ולאכול חול, כמו בטירונות.

     

    אז מה מלמדת את החילונים הבורים הפרשה העגומה והאלימה מלמעלה? שטוב להיות עקשן ולחטוף בקרסול נקע, להאלץ לעשות תמונת דיוקן חדשה, ללכת איתה בסבלנות מתונה ולחכות עימה במשרד הפנים, ביחד עם תעודה מזהה ועם טופס בקשה לשינוי שם, עד שתיתפנה איזה פקידה עסוקה? לא, כנראה שלא זו הכוונה בפרשה הישנה. דומני שהמסר הוא שלפעמים צריך להאבק על העמדה ולא לוותר. צריך לשלם את המחיר, להמשיך עד שהשחר מאיר, ולצאת מזה קצת יותר מנוסה ובוגר.

     

    נו, טוב. יתכן שזהו גורלנו, לנצח ובמחזוריות מעצבנת ועצובה צריך להאבק על קיומנו. מצד שני את זה בדיוק עשו גם אבותינו, ואת זה אנו ממשיכים לעשות היום וגם מספרים זאת בחגים לילדינו. אולי זה קצת עצוב, אבל בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו.

     

    לשמחתי הסיפור שלנו לא נגמר בבראשית, כי בתהילים ל"ד כתוב:

     

    סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

     

    עד כאן ציטוטים מהכתובים הקדושים.

     

    אז זהו, אם אין ממש ברירה ואנחנו כבר תקועים כאן, עם המשפחה, חברים, שכנים ועם העם, לפחות צריך שננסה להיות בסדר עם כולם. האמת היא שלריב ולהאשים אחרים כל הימים זה לא באמת נעים, אפילו סתם, רק כדי להעביר את הזמן בלי להיות משועמם.

     

    לדעתי התורה מסבירה שצריך לשתף פעולה, ללכת בדרכו, להיות אוהבי שלום, מוסריים ולהוות אור לגויים בלילות חשוכים. מכל ההוראות, אני סבור שמה שהכי חשוב זה שאנשים יראו בזולת את עצמם. למעשה, כבר שנו חכמים גדולים מימני שאם רק נעשה את זה, משיח יהיה עימנו כאן.

     

    (איור: גוגל)


    http://he.wikisource.org/wiki/%D7%D7%95

     

    http://cafe.themarker.com/post/3169890

     

    http://cafe.themarker.com/blog/513647

     


    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      ronkraus
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין