באותו חוף שבו בעטתי מתוך החול את הספר "למה דווקא אני?" בזמן הליכת שרעפים, פגשתי את המלאך גבריאל. אם זה לא היה כ"כ קסום, זה יכל היה להיות אפילו מצחיק. הנה אני עושה לעצמי תרגילי הרגעה לאחר ששוב יצאתי מגדרי עבור בחור, והפעם בגרסת שחקן מאני דפרסיבי, בעוד נער שמנמן נגש אלי כשכובע טמבל לראשו (של פלוגת מחץ). חזהו וכרסו מתפארים בשעירותם, ואומר לי שאני "די" יפה.
כמובן שהחלטתי לסלקו מפני, הרי כבר פנו אלי יפים ממנו, מבוגרים ממנו, ועם מחמאות משובחות משלו. ואיך הוא מעז להגיד לי שאני די יפה? "די"? כאילו הוא הגיע לקרבתי, בחן, התחרט, ואז בכנות אמר: "את די יפה". אחרי שסילקתיו, הוא החליט לשוב, ואמר, "עכשיו אני יושב על ידך קצת". ניחא, אמרתי בלבי, אני אוכל להעיף אותו בכל רגע נתון. מבחינתי, זה היה רק עוד שק חבטות להוציא עליו את הכעסים שהיו לי על גברים.
המשפט השני שלי היה: "יש סיכוי שאתה בוהה לי בשדיים?" איכשהו, השיחה הצליחה לקבל טוויסט נעים, ובעודנו משוחחים, אני מתחילה לקלוט שהבנאדם לא ילד. הוא מדבר בחריפות ודיוק על עניינים ברומו של עולם, תוך ציטוטים של אריסטו והרמב"ם. הכי מקסימה הייתה הפשטות בה דבר, כאילו חש כך תמיד.
הוא המשיך לדבר ללא התלבטויות או חוסר נוחות, בתחושת שליחות שבחיים לא ראיתי אצל ילד שטוען שהוא בן 23. פרטים מחייו נשזרו בסיפורו ותוך כדי הסיפור הבנתי שהוא נגר וסקסופוניסט. אני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שנגר התחיל אתי. האם ישו או שמא היה זה המלאך גבריאל שהיה נגר?
הוא ממשיך בסיפוריו על אהבתו העמוקה לים, אך איננו מתכוון לרביצה חסרת מטרה על החוף. במקום זאת, הוא מגיע מדי יום עם אופניו לים ונכנס למעמקי הים, ושם הוא מבצע כ 107 טבילות בעירום. "אני מרגיש שהנשמה שלי מגיעה למקומות אחרים כשאני בתוך הים. כאילו אין דבר מלבד העוצמה הזו". ולי, לי לא היה אפילו חלום אחד בשנים האחרונות שלא הופיעו בו מים – מים נקיים לטיהור, מים עכורים ותת קרקעיים, זרמים- התפרצות מי תהום יש לי בתוך הנשמה. אך תמיד היו לי מחשבות מעורבות כלפי מים בכלל וים בפרט. תמיד דאגתי שאתגורר קרוב לים, אבל תמיד פחדתי להכנס עמוק. פחדתי מהלא נודע ומחוסר השליטה, ועוד פחד דבילי מכרישים.
עם התקדמות השיחה, אני פתאום קולטת כמה מוזר הכל, ובעיקר המבט שלו – הכל כל-כך נקי וכן, וכל מילה שלו, נחצבה באבן, בלהבות, באמונה עמוקה שהפשטות היא הדרך. מצאתי את עצמי בוכה מולו. מן הטוב והאמת שבדבריו. והוא נשאר, יציב כסלע. שאלתי אותו אם הוא באמת מלאך, ושנינו צחקנו צחוק מתגלגל ואמיתי, צחוק בריא. הוא לא תקן אותי.
הבנתי פתאום שהוא בכלל לא התחיל אתי. ביקשתי מאוד יפה וכמעט התחננתי (למה שאני אתחנן לנגר שחור וצעיר?) שהוא ילווה אותי טיפה על קו החוף.. הפצרתי בו "לווה אותי רק עד סוכת ההצלה". הוא הסביר לי בדיוק רב למה אני מרגישה כאילו אני מתפזרת בחיים שלי. לא השתמשתי בשיחה איתו פעם אחת במילה הזו, אבל כן השתמשתי בה לעיתים מאוד קרובות בנוגע לmode הקטטוני של החיים שלי.
הוא הגיע אתי עד 10 צעדים לערך מסוכת ההצלה, ואז אמר שהוא צריך ללכת. "בטח ארוחת שבת של המסורתיים האלו", חשבתי לעצמי. "אני יכולה לספור את ארוחות השבת שהמשפחה שלי עשתה על יד אחת". ביקשתי שייקח את מספר הטלפון שלי, אך הוא התחמק ואמר שאין לו סלולרי עליו. לקחתי את שלו בזמן שאמר "את לא תתקשרי, את יודעת". כאילו ידע. באמת סביר להניח שלא הייתי מתקשרת.
אז אמרתי "אולי תלמד אותי איך להכנס למים העמוקים ולהתגבר על הפחד הזה כבר?" הוא חייך חיוך טהור, אבל אני ידעתי שזה משהו שאני צריכה לעשות לבד. אף אחד לא ישמור עלי כאן. גם את עשרת הצעדים עד לסוכת ההצלה כבר עשיתי לבדי. |