בשל מידע, איך לומר, לא מדוייק, שהלקוח מספק לי, אני מכין בקשה לצו ירושה.

את התשלום לרשם אני מעביר כמובן במרשתת, והוא מחוייב בכרטיס האשראי שלי תוך שבריר שניה.

אני מגיע לרושם הירושות, מגיש את הניירת כולה, והפקיד נכנס למחשב ומודיע לי כי כבר יש צו כזה, והוא ניתן לפני עשר שנים. 

טוב, מאיפה שהלקוח שלי ידע דבר כזה. הרי לא הוא נפטר, אלא מי מהוריו, ובכלל - עשר שנים זה המון זמן...

אני שואל את הפקיד: "איך מקבלים חזרה את הכסף?"

אה, זה פשוט, הנה הטפסים, שלח אותם בפקס למס' ירושלמי כלשהו, ותקבל זיכוי לכרטיס האשראי בו חוייבת".

"אי אפשר במסמך סרוק לדואל?"

"לא, רק בפקס לשם."

טוב, פקס לשם, הזמן חולף, וזיכוי בכרטיס האשראי אין.

אני שולח בפקס תזכורת, וכעבור כשבוע נוחת בתיבת הדואר שלי מכתב ובו משורבט על גבי תזכורתי, נכתב בעט כחול, כי לא פניתי למקום הנכון. עלי לפנות לחיפה. 

אני פונה לחיפה, ושם מסבירים לי שהיה עלי לפנות למשרד החיפאי ותפקידם להעביר לירושלים. "מי אמר לך לשלוח לירושלים?"...

טוב, אז הנה, עכשיו זה בחיפה - אנא, העבירו לירושלים.

"כמובן, בשמחה".

נו, במועד החיוב הבא, אכן נרשם הזיכוי.

אז, הממשלה, כמו המון ממשלות מאז ומעולם: לחייב - במהירות האור.

להשיב - ייכתב בחרט על גוויל, ויישלח בשיירת הגמלים הבאה היוצאת מירושלים צפונה.