כותרות TheMarker >
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    מפלט הערסל והספר

    0 תגובות   יום שישי , 28/11/14, 07:36

    את פנים הבית היא לא אהבה. דלת רשת שהובילה לתוכו, סימלה בעיניה כניסה למקום מנוכר.

    את החוץ אהבה מאד.

    החצר הגדולה על עצי הפרי שבה, הערסל שנתלה לו מעץ שזיף אחד לאחר. הערסל, הספר וציוצי הציפורים על פרי שלא נעטף. בקצה מחסן ומאחוריו גדר שגובלת בעולם תעתועים. ושובך יונים. הפקן שנשר מענפיו אל בין העלים, רחש מדרך הרגלים עליהם, ואיסוף האגוז הסורר שנחבא ביניהם.

    לטפס, זהיר על  המדרגות הצרות, אל הגג ועליו הגפן, ובצדו המערבי ענפי עץ השסק של השכנה. שסק ישר מהעץ, אין טעמו כטעם השסק, אלא כטעם גן העדן.

    את הבית היא לא אהבה, את המרפסת לפתחו, ממש טרם באים אל תוכו , כן.

    שער ישן. מצד ימין שושנים, שביל, מצד שמאל עצים ומשמאלם חצר של שכנים מוזרים, שניתנה הוראה חד משמעית, שלא לקשור אתם קשרים.

    שביל קטן מרוצף לאורך מרפסת הכניסה. ועץ לימון ועץ תפוח. לעת הנכונה בשנה, זה היה שביל עליו הוקמה הסוכה.

    לא תמיד זה היה ככה. כשהייתה ילדה צעירה מאד, החוץ והפנים היו אחד. הרפתקה. ככל שגדלה, הפכו אזניה רגישות יותר לצליל מלווה המילה. וחיבתה אל הפנים הלכה ונעלמה. לאחר מות הסבתא, חזרה לאהוב את הבית, שקיבל אותה בזרועות פתוחות.

    יש דברים שאפילו ילד יודע, ש"אסור" להגיד בקול רם. לא כי רע יאונה לו, אלא כי...יש דברים שפשוט לא אומרים. הייתה צריכה לגדול כדי להגיד.

    ילדה. לעיתים נאלצת הייתה ללון בבית הזה.

    בחדר השינה. אל מול המיטה הזוגית, נסמכת לקיר המזרח, עמדה לה מיטה גדולה וגבוהה. גבוהה מאד. מיטה של פעם. צריך היה לעלות על כיסא כדי להיכנס אל מתחת השמיכה. מסעד של כיסא פינת האוכל, משמש היה להזיית הגנה מפני נפילה מגובה רם.

    שנאה את המיטה הזו. אבל תמיד התעקשו שעליה, היא זו שתישן.

    ובלילה, כשקולות היום נעלמו ופינו מקומם לרחשי הלילה, שוכבת הייתה  ערה ומקשיבה לרחשים שעלו מבחוץ. בדידות. כשהחל אורו של היום להבקיע מבעד החושך, שומעת הייתה את המשאיות הראשונות על הכביש הראשי. היא לא אהבה את רעשן, אבל ידעה שהן מבשרות את קרבתו של הרגע, בו תוכל לפרוץ החוצה, אל מחוץ לקירות מקריני הקור והזרות. לערסל שהתקין שם סבה.

    ופעם, היא ואחיה הובאו לבית. ללון שם. לילה שלם של בכי. בבוקר הסבתא אמרה נולדה בת. וזהו. שום מילה מעבר. נולדה בת.

    פרצה החוצה למפלט הערסל והספר וחכתה לבוא אביה.

    אחיה השתולל בחצר ובגדיו התלכלכו והוכתמו מכתמי פרי שנשר וסוליות נעליו התמלאו בוץ. משבקע קולה של הסבתא, שקרא להם להיכנס אל הבית, הודיע לאחותו:- אגיד לה שאת הפלת אותי וככה התלכלכתי. היא תאמין לי, כי אותך היא לא אוהבת ואותי כן.  אותי היא אוהבת, אני בן. 

    בלי לחכות לתשובה רץ, נכנס אל תוך הבית המנוכר, ולזעקותיה של הסבתא פרץ בבכי מזויף וסיפר את דבר התלאות שלא עבר. רשע היה, ורשע נשאר.

    הסבתא לא שאלה, לא בדקה לא בררה. נעצה מבט תכול עיניים קר ובשקט מקפיא אמרה:- חבל שסיפרתי לך שנולדה לך אחות. הייתי צריכה להשאיר אותך ככה, שתמשיכי לבכות.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין