שתי נשים מכשפות, אחת בלונדינית ואחת שחורה, חטפו אותי אל מרתף אפל וטחוב. הם חילקו ביניהם את הלילה ואת היום. הכינו רשימה מדוקדקת של עינויים העתידים לבוא. התכנית: אמבטיות קרח למשך חמישה לילות. חבלים וטבעות ברזל למשך חמישה ימים. אותם הימים של לילות הקרח. "אני לא רוצה למות, אני רוצה לנשק את האדמה". 

הן ידעו קרוא וכתוב, אחת מהן, הבלונדינית,  אפילו הרכיבה משקפיים על אפה, שהייתה מושלמת כל כך שבזמן שהיא ייסרה אותי עד אובדן תודעה, תמונה צילומית של האף הרוטט כמו השיב אותי לחיים. באחת הלילות, אחרי שהתעייפו משעה של דקירות מחטים מדויקות - רק ידיים נשיות יכולות לדייק כך - בחלקים הרכים של גופי, הן החליטו להקריא באוזני משירותו המורכבת של וולט דיקמן, היו אילו עינויי נפש יותר גרועים והרבה יותר דוקרים מכל ייסורי הגוף. דיקמן היטיב לבאר את חוסר התוחלת של הקיום האנושי. שיר אחד שזכור לי הלך בערך כך:

השמים אפורים

הדשא ירקרק

אדם הולך לבד

בשדה החרוש

קבר פתוח

לשווא

אינני זוכר כמה שנים הייתי במרתף. זה בוודאי יותר ממחצית חיי. ככה מתחיל הסיפור שלי. הגוף שלי מעלה זיכרונות של כאב, ואילו מתורגמות למילים באמצעות המוח, כך ששליטתי בקצב הסיפורי הזה אינו משופר. עכשיו כבר התעייפתי. 

המשך, כמו כאב צפוי, בוודאי יגיע.