טיילתי לי בקניון המחוזי, כהרגלי לעתים קרובות, מוצאת להפתעתי הרבה חנויות מותגים חדשות, שכנראה לא הבחנתי בהן בביקוריי הקודמים. ממש כמו תינוק שמפסיק לזחול ומתחיל ללכת - מתגלה לו עולם חדש והוא סקרן ברמות שלא יתוארו.

כנראה שהיה לי קיבעון אוראלי, על החנויות בהן אני תמיד קונה. הליכת 3 מטר לימין, פנייה בצד הימני של הסופר-פארם ומשם היישר לזרועותיה המחבקות של הגופיה הלבנה, עם החוטים, כמו של רב ציצית, כמו במנהרת אור.

להסתכל למעלה - וואו, אני רואה את שם החנות! הסתנוורתי. לחקוק אותו, ואת מיקומה, בזכרון לטווח הארוך.

לנשום, עדיף לאף, את ניחוח אווירת החנות, רק מלעמוד בכניסתה,

ולאחר מכן את זו שצמודה אליה - למה? כי היא צמודה וזו חובה.

עליי לשים מחטב. מה עכשיו? ננעצתי בעצותיי ללוח שעם שדיווח על שקית שאבדה בספסל, אך עדיין הרגשתי את עיניו עליי, מי זה?

הוא לא מסתכל עליי. אבל ידעתי ממבט צדדי חרישי שהוא בוחן. זיו קצה חיוכו הציץ אליי מהמדרגות הנעות,

גופו התעוות,

מנסה לאחוז בשקיות הקניה, ואני?בתיק על האמה, מזל שיש אמה! זהו, עבר! פיו.

מי זה היה? לא העסק שלי.

עכשיו אפשר לחזור לשגרת היציאה מאזור הבילויים ולשתות לגימת יין אדום בבר השכונתי. ראש מגיח. לא, אני לא יולדת, פשוט צץ לו בין שאר האנשים. זה הוא, מזל שהספקתי להחליף בגדים בשירותים. ובכלל, שקניתי משהו חדש.

הרי חייבים לחגוג את הקניה! בקצת בירה בספל 1/3.

"אני רק רוצה להיות מגניבה" התוודיתי בפניו.

"אני כזאת?" המשכתי.

הוא שתק, כמובן, בתשובה לשאלתי,

והבנתי שבעיניו תמיד אשאר החנונית מכיתה ב'5, ואני זקוקה רק לאישור שלי שאני בסדר, לא שלו. פניי היו נפולות, ולפתע עלה חיוך על שפתיי. :)

נשארנו באותה כיתה? כן, רק בדיפרנט זון אנד טיים. אבל אנחנו בבר! באר! שותים מים עם כבשה מציצה משם, מחכה שיעלו אותה למעלה, לאחר נפילה לבור ביבים. הכל ב-ב'. ביבי, ברלין, שמרלין מונרו החליטה להחליפה בחליפה אלגנטית לכבודו. עניבה נשית, רק שיאהב אותי, וינהל עמי רומן סוער בין בדיחה לבדיחה, במושבינו. מבלי לעשות כלום, רק ללחוש לי שאני יפה לדעתו. יופי!

יש! היה שימוש לבגד.

אני צריכה לעלות למעלה! הזכרתי לעצמי, יש לי פיפי. וכמובן שאני לא אותה ילדה קטנה, השתוויתי לגילי האמיתי ועליתי לפני הכדור. רק אבלע אותו ויש לנו דינוזאור. טי-רקס חמודון של סטיבן שפילברג, אשר בקע מהביצה, כי אישרתי לו.