"אמהות על עקבים" כך אני קוראת בליבי לכל אותן נשים בנות 25-40 עם 1-3 ילדים שקמות כל בוקר אל מחול הג'אגלינג החדש.הן צעירות ,הקרירה שלהן חשובה או לפחות העליה בשכר, הן מטפחות את הופעתן לעצמן ועבור בעליהן והסביבה.הן מין סופרוומן בזעיר אנפין שיוצאות כל יום לכבוש ולנצח את הררי המשימות שלפניהן. והכל על עקבים !לא מוותרות ,מרימות עגלה, נושאות ילדים מנומנים בדרך לגן /בית ספר ומגיעות לעבודה אחרי שכבר הכינו מבעוד מועד את ארוחת הערב שאותה יוכלו ביחד עם הבעל. איפה הבעל בסיפור? גם הוא משכים קום קונה לחמניות לכריכים, מנשק מחבק ויוצא לעבודה. שולח מסרונים לאישתו במהלך היום על מנת להתעדכן בלו"ז המשפחתי המשותף או בערבי חברה שאישתו אירגנה. הוא חוזר "עוזר" לאשתו בהכנת ארוחת הערב אמבטיות ולמיטה. לכאורה מושלם. חלוקה נפלאה. אולם ברור לי שכשם שאין רק להסתכל על מראן של הנשים הללו שתמיד משדר ביטחון אין גם לטעות ולחשוב שאין כל מיני אינטריגות בסבך מערכות היחסים. יש אגו יש תחרותיות יש "חשבונאות" כשמשום מה תמיד זה הבעל עוזר לאישה ולא להיפך. זה לא הבעל שלפי דעתי לא טוב זאת החברה שמטפחת אותנו להסתכל על מערכת היחסים כך. אני במספרה ונכנסת בחורה עם עגלה ובה תינוק בן 3 חודשים. על עקבים של 12 ס"מ. היא באה לסדר את שיערה לפני שתחזור לעבודה כעורכת דין. ברור שגם כעת היא נראת נפלא אבל אף פעם אין יפה מדיי. מלווה אותה קרובת משפחה צעירה ומטופחת גם כן לסייע לה עם התינוק הרך. ופה מתגלה ההבדל.בין שתיהן. שתיהן בנות אותו גיל בערך וקל לראות את רמת האמון והכנות ששוררת בינהן. . האחת כפי שציינתי מתעתדת לחזור לעבודתה , והשניה עבודתה תהיה להשגיח על התינוק . לשתיהן חשוב באותה מידה להוכיח שזה שאנחנו "אמא" לא אומר שאנחנו לא נשים סקסיות מטופחות וחזקות. אבל כל אחת עושה זאת כמובן בדרכה וכשאני מפתחת עימן שיחה מתגלה ההבדל. האחת בחרה לעבוד מחוץ לבית והשניה בביתה. אקצר את היריעה אבל מבינות דבר יבינו מיד את ההבדל. את רמת הלחץ השונה את רמת ההערכה השונה כלפי כל אחת מבעלה וסביבתה שעדיין לצערי מחפשת לשבח ולפאר את הסופר-אישה ואחר כך לתאר את האמביציות המוקצנת "שאינה רואה בעין" את משפחתה וילדיה "המסכנים" את הבעל שנאלץ "לעזור " הרבה. אנו חיים בעולם שעדיין התפקידים בין גבר לאישה אינם ברורים ומוחלטים וכשמוסיפים למשוואה 2-3 ילדים הכאוס גדל. בעל המספרה בחור בן 40 עם 2 בנות ובתהליכי גירושין מספק לי את נקודת מבטו הגברית. אני שואל איך "האמהות בעקבים "נראות בעיני גברים והוא טורח לומר לי שחשוב יותר להבין איך הן נראות בעינים משפחתיות. "זה ממש לא כזה רעיון טוב. לא אפשרי ששני אנשים במשפחה יפתחו קרירה בסוף זה בא על חשבון הילדים". טוב ברור שהבחור לא רק מדבר דרך עיניו אלא גם ממצוקתו האישית ולכן גם בהתאמה ממשיך ומספר על כל ההתאמות שהוא עושה בעבודתו על מנת ל"פצות" את בנותיו על העובדה "שאמא שלהן הולכת למכון כושר אחרי העבודה" ! והופך להיות צדקן יותר ויותר כשהוא מסביר לי שברור שתמיד החלשים משלמים את המחיר.. איני נתרעמת עליו אני מבינה את מקומו בסיטואציה. אני גם לא חושבת שהוא מקרה בודדשל גבר שקרוב יותר לילדיו מאביו. אני חושבת שאנו חיים בחברה שמעבירה מסרים כפולים וסותרים לגבר ולאישה. אני חושבת על קרובה שלי שנאלצה לצאת לעבוד שעות ארוכות כי בעלה היה מעונין מדי בחיים הטובים ולקח על עצמו את "גידול הילדים" לכאורה ,ולמרות שהדבר לא נעשה מבחירה מלאה שלה , הציג אותה כאם שאינה משקיעה בילדיה. ואז אני חושבת על המשפחה שלי ומבינה שפה זה היה אחרת. גם אני הייתי ועדיין אמא על עקבים ואופנוע ובכל זאת הטיפול והדאגה בילדים לא היתה אף פעם מנת חלקי בלבד וגם לא זכיתי להרמת גבה בשל כך. ולמה? כי הזוגיות שלי היתה ועדיין שונה. בזוגיות זו אין תחרותיות. יש פירגון מלא. יש כבוד והערכה הדדית. הדרך לעבור תקופות קשות או אפילו סתם לחוצות בלו"ז זה לעשות זאת ביחד. אני נזכרת בסרט עירקי שראיתי לאחרונה על שני ילדים קטנים שרוצים להגיע לאמריקה והקשיש של הכפר נותן להם מספר זרדים ואומר " מספר זרדים ביחד לא ניתן לשבור אבל אחד? תראו כמה זה קל". אז סרט או לא? ועוד בעירק? ובכל זאת האמת פה גדולה ומוחלטת. הכל מתחיל בזוגיות טובה המושתת על אמון כבוד חברות הערכה ופירגון. וזה עוד לפני שדיברנו על אהבה... אום שנטי אום |