ענוה היא ידיעת ערך עצמך. אי אפשר שאדם ידע ערך עצמו ולא יהא ענו ושפל ברך. הענוה היא פסגת ותכלית החכמה. אך ישנה ענוה מדומה, כמו אדם המציג עצמו כצנוע הבורח מפרסום ונבחא אל הכלים, ולאמיתו של דבר כל כולו יהירות גאוה ושחץ. כלפי חוץ טוען שאינו יודע דבר אך מרשה לעצמו להטיף ולהורות דרך לאחרים.  וככל שתגדל ענותנותו המזוייפת, כך תגדל חוצפתו להטיף דרך בנושאים העומדים ברומו של עולם. כחטא בניית מגדל בבל שראשו מגיע השמימה. ההתהלכות בתחושת גדלות עד שההולך בה סבור שיוכל לבנות מגדל המוביל ונוגע בשמים. וכמו במגדל, עוצמתו נלקחה מהיקבצות רבת רושם של דעות ואנשים, פירסום ושם רב, כך העניין הזה. כי הדרך מעלה אינה מגדל אלא עמק. ואינה משותפת לרבים אלא דרך יחיד היא. לכל אדם ולכל נשמה דרך פרטית משלה לשמים. דרך נסתרת וחסויה מעין רואים. ולכל אדם עולם משלו. וגן עדן משלו. ואין לזרים איתו, שום חלק ונחלה. אז מה עוד יתרון בכתיבת מדריך.

אך גם לצפות תחילה לזכות בכתרה של ענוה ואז לקבל את רשות הדיבור, זו דרך מוטעית. כי כך, לעולם לא יפצה האדם את פיו, והרי גם בכיסו של גאה ויהיר תימצא לעיתים כאותה מרגלית יקרה התלויה על צווארו של חמור.  טוב להודות על האמת ובכל רגע להיות עם יד על הדופק בביקורת מתמדת. טוב להיות גאה המודה על האמת מאשר גאה החי באשליית ענוה. וזו יראה אמיתית. הפחד מן ההונאה העצמית. מן היהירות מכאן ומן הענוה המזוייפת מאידך.

אין זה מקרה שהענו באדם זכה להיות אביהם של כל הנביאים. כי השמים, כמו כל רבים אחרים, לא אוהבים שקרנים מתחזים וחנפנים.  השמים הם עולם האמת. את בני האדם ניתן להוליך שולל, להיראות כחסידים ענוותנים ומוארים, אך לא את השמים. ובעוד הארץ מתנהלת במידת החסד והרחמים ואינה באה חשבון עם מתחזיה צבועיה ומכילה את כל חסרונותיהם, הרי שהשמים הם מידת הדין, עבורם אין מקום אלא לאמת וצדק. ואכן כך הם נקראים " נביאי האמת והצדק". כי הם מחוברים לשמים. והשמים הם דין. אין הונאה ואין רמיה. רק אמת גלויה ובוקעת מסתרי לב ומחשבות אדם.

האיזון בהכרת עצמך היא החסד, היא דרך המלך ושביל הזהב, להיות ככל אדם. לא לבלוט בצניעות מתחסדת  ולא ביהירות יתירה.  לשאוף מעלה אך לדעת לקבל מרות ועול. לא לשאוף להיות ראש, אך גם לא לחפש את מקומך בזנב. אי שם באמצע, בלב. זה המקום. וכמו הלב, לדעת לקבל חיות מכולם, ובכך להשפיע הלאה לכולם. 

אף אין צורך לבקש ענוה ומדרגות נפלאות. די לנו בכך שנשתדל רק להרחיק עצמינו מן ההתנשאות והיהירות במחשבה בדיבור ובמעשה. וכן מן השיפלות המעושה והענוה המזוייפת. במוסר כליות נוקב עד תהום רבה. ואולי, כך עם הזמן והתירגול הדברים יחלחלו פנימה. ככל הרגל הנעשה טבע חדש באדם. לא להונות אחרים וגם לא עצמינו. ובזה להיות שמחים תמיד בנפשנו, בין תהיה עשירה ובין דלה. כי אין אושר גדול יותר מאשר הפשטות שבאמת התמימה.

טוב לו לאדם שירכז את עיקר כחותיו בטובת חבריו. ותועלתו שלו כבר תימצא לו מאליה. כי אין רוחניות גדולה יותר מאשר לדאוג לזולת לאהבו ולקרבו בלב ונפש למה שיובילו לשמחה ואושר. בגופו ובנפשו. זו הרוחניות הנעלה יותר מכל חלום נשגב וכל אור נערב. לא יבקש לו ניצוצות גנוזים ועולמות מופלאים יותר מאשר לתת כסות לערום ולחם לרעב. מילה טובה לעצב ועידוד לידיד. להחיות נפשות נדכאים ולשמח נפשות שפלים. אלו הדברים הנראים קטנים בענייני החולין, הם קדש הקדשים ואוצר הגנזים של  סוד הרוחניות כולה.