ראיתי בחזיוני והנה שמונים נשים כעורות פנים רוכבות על עמודי חשמל עקורים. הנורות שבבתי הזכוכית כבו והודלקו חליפות. מתחת לירח הן התפצלו לשתי מחנות, ארבעים כל מחנה, ובראשם אישה ענקית בעלת ירכיים עצומות, שהייתה ישובה על רפסודה עשויה עצמות אדם. המחנות סובבו את הילת הירח שבעה פעמים בכיוונים מנוגדים ze EL ze. בסיימם את הקפת הירח התייצבו המחנות זו מול זו. והנה צעירה עקומת גב ופנים מצולקות נבעטת החוצה מתוך המעגל, ולמולה נפלטת מהמעגל הנגדי זקנה קטומת איברים. צעקות משולהבות הולכות וגוברות נשמעות ומהדהדות בשמים הפתוחים שעננים אדומים מרככים את צבעו השחור אפלה. הזקנה והצעירה יילחמו עד מוות. הירח נוטף זקוקי כסף מעל שתי הגופות המרקדות באוויר. מדי פעם נטף דם נושר אל חלל היקום, נקרש באוויר הקר, הופך לסלע יצוק המתגלגל בכוח אינסופי, מתנגש בעולמות רחוקים, הורס ומשמיד שבטים קדומים, נבלל בדמם הצהוב של בני "הקרחנה", ומסולל היישר אל לועו הפעור של השטן שבולע אותו באנחת רווחה עצומה והיקום כולו נשטף באביונה ענקית. 

בתום המאבק מרחפות הגופות באוויר. מסתובבות זו סביב זו כמו היה בהן עדין כוח חיים. עכשיו יש שמונים עמודי חשמל עקורים הטסים בשמים במהירות, אבל רק על שבעים ושמונה מהם רוכבות נשים עכורות גוף פרצוף ונפש. הלילה ממשיך את עצמו עמוק אל תוך אפלת היקום. השניים שנכחדו זה עתה כבר הגיעו אל הים, אל האוקיינוס הגועש, לווייתנים רעבים כבר חגים סביבם מתקרבים לנגוס, ונוגסים, ועד רגע, כשגל נוסף יעלה בים, יישאר רק קצף קל שהירח ילבין, ודממה אינסופית טהורה רוגעת ומחויכת יחליף את חייהם מלאי הסבל של הזקנה והצעירה שנפלטו מהמחנות המקוללות. 

הן ממשיכות לנוע אל עבר האופק, עכשיו הן שרות במקהלה:

אנשים עפרוריים חורפים בלילות,

חולמים על האור המתוק,

ואנחנו כאן למעלה, 

קרובים קרובים,

אל היופי שאין לו סוף. 

השמש בוקעת מהים, דוחפת גלי מים מהמרכז אל שולי האוקיינוסים. מחממת קודם את רגליהן הסדוקות מהאוויר היבש. האור העולה מפיח חיים חדשים בפניהם של הנשים. באור הצלול הכיעור המדומה הלך ונעלם. השמש כמו ריפאה אותן באורה המחמם. אחת אחת הן עברו מטמורפוזה, פנים צלולות בעלות עיני אור כחול כמו הרקיע בטהרתו. נשים גדולות, מתהלכות באוויר המשיב גלי רטט שקטים. בלילה החשוך נפלו שתיים אל מותן, עכשיו הזמן להקים להם מצבה. 

...

אין נביא בעירו 

...