כותרות TheMarker >
    ';
    0

    אתיקה אזרחית במקורות היהודיים- יש לנו מה ללמוד

    2 תגובות   יום חמישי, 11/12/14, 10:05

    כתבה זהבה חן.

     

     

    תפיסת תיקון עולם היא ערך מרכזי ביהדות ובאה לידי ביטוי ב "אהבת לרעך כמוך". שאיפת האדם להגיע למדרגה מוסרית גבוהה, להיות האדם השלם, לתקן את עצמו ולתקן את החברה בה הוא חי לחברה טובה ומתוקנת יותר. בתפיסת תיקון עולם, הערכים הם המכוונים, ללמד אדם  להיות ראוי לעצמו ולחברה, תוך התחשבות באחר ותוך פעולה אקטיביסטית של הרצון לתקן את המקולקל, המעוות והלקוי.

     

    ספר משלי התייחס לחשיבות המוסר כמסר חינוכי מנחה, נורמות התנהגות העוברות מדור לדור על ידי האב והאם כאחד, שיש בהם גם נופך התנהגותי אסתטי: " שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, כי לווית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך." ( משלי, א', 8-9) 

     

    במקורות היהודים ישנם מדרשים רבים העוסקים בסוגיות אתיות של הראוי מול הבלתי ראוי שאינן עברות משפטיות. אחת הדוגמאות הינה יחס הנבואה לסדום (יחזקאל טז): מבחינה הלכתית סדום, כנראה, לא עברה על עבירה משפטית כלשהי ואף על פי כן הפכה לסמל ל- "יד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט) בשל נימוסיהם הרעים של תושביה.

     

    כללי ציווי מרכזיים המתייחסים להתנהגות ראויה, מופיעים במקורות היהודים ומסמנים את המצפן המוסרי הראוי: החיים בתקופת המקרא לא היו שוויוניים, אך ערכי הצדק באו לידי ביטוי במשפט והשופטים נדרשו לשמור על ערך השוויון בפני החוק: "לא תישא פני דל, ולא תהדר פני גדול, ובצדק תשפוט את עמיתך" ( ויקרא יט' 15- 18 ). ההנחיה למשפט צדק שוויוני וללא משוא פנים  חלה גם כלפי הגרים בימים ההם: " ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" ( דברים א' 16). גם חז"ל הקפידו להדגיש ערכים אתיים אצל האדם ביחס לעצמו ולחברו. מושג הכבוד כערך אתי מרכזי, חוזר במשנה ובתלמוד פעמים רבות כמו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" ( פרקי אבות ב' 10) ו "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" ( סוטה, י', ע"ב). החמלה נחשבת, אף היא, כעקרון המנחה את היהודים בחיי היומיום כלפי אוכלוסיות חלשות: "לחמו לרעב ייתן ועירום יכסה בגד, בנשך לא ייתן ותרבית לא ייקח, מעוול ישיב ידו..." ( יחזקאל יח' 5- 8)

     

    למשרתי הציבור ופרנסי הציבור ניתנו הנחיות ברורות לא לנצל את מעמדם על מנת שהכוח הנתון בידם לא יהיה כוח משחית מבחינה שלטונית. הם נתבקשו להקפיד על ערכים של צניעות וענווה בהתנהגותם היומיומית: "אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח, אלא בענווה וביראה..." (הרמב"ם, סנהדרין, כ"ה).  ניתן למצוא פסוקים המורים על משרתי הציבור כבר בתקופת המקרא להקפיד על יושר, יושרה וטוהר מידות: "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג...ושוחד לא תקח...וגר לא תלחץ" ( שמות כג' 7-9). גישת הגבלת הכוח השלטוני מופיעה גם בחוק המלך: "...רק לא ירבה לו סוסים...ולא ירבה לו נשים...וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" ( דברים, י"ז 15-20)

     

    בתנ"ך מודגשת חשיבות האמון הציבורי ביושרו המשפטי של השופט תוך הכוונה ברורה כיצד אסור לשופט לנהוג: " לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" ( דברים, ט"ז, 19). גם במקורות היהודים האחרים מושם דגש על חשיבות יושרו של השופט ועל חשיבות משפט הצדק: " לא תיקח שוחד- אין צורך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור, ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל ארור לוקח שוחד, וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן" ( הלכות סנהדרין כ"ג, א).

     

    גם נבחרי ועובדי הציבור של היום יכולים ללמוד דבר מה מהמקורות: משרתי הציבור נתבעו למלא את תפקידם על מנת להיטיב עם הציבור "לשם שמים" ולא לשם אינטרס אחר. החכמים למדו כבר ממשה על טוהר מידות ושם טוב "והייתם נקיים מה' ומישראל" ( במדבר, לב' כב'). משה עצמו מהווה דוגמה אישית בשקיפות שהוא נוהג כלפי כספי הציבור שנאספו על מנת להקים את המשכן, בהקפידו על רישום מדויק של ההכנסות וההוצאות.

     

    אתיקה יהודית מזוהה פעמים רבות עם חמלה[1], נתינה, מעורבות, התחשבות ויחס של כבוד לא רק אלה שבשוליים של החברה היהודית אלא גם לגרים ולזרים שבתוכה. על פי חז"ל מוזכרים 36 פעמים כללי התנהגות וציוויים ביחס לגר בתנ"ך[2]. ישראל מצווים לנהוג כראוי בגרים מתוך ניסיון החיים שלהם כגרים- עבדים במצרים: "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶש הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג 9). שופט בית המשפט העליון בעבר חיים כהן ז"ל, לא הסתפק רק בחמלה כערך אתי יהודי אלא חזר והדגיש את זכותם של הגרים לזכויות אדם מובהקות בתנ"ך, זכויות שחייבות להיות מיושמות גם מתוך התבססות על ערכי היהדות ולא רק כערכים דמוקרטיים –אוניברסאליים במדינת ישראל[3].

     

    המונח "יראת ה'" המבטא את האמונה באל ובכוחו יכולה להתפרש גם מצפן מוסרי של האדם בכל הקשור לאתיקה, אותו סמן המבטא את רצון ה' בקבלת החלטות מוסריות. האם מצפן מוסרי יהודי יכול לשמש ככלי לקבלת החלטות שלטוניות גם לגבי אוכלוסיות לא יהודיות שהן שותפות גורל לחיים בצוותא במדינת ישראל? אני מאמינה שמצפן זה יכול להוות תשתית מוסרית לקבלת החלטות רק במידה שמתחשבים בערכי התרבות של אותן אוכלוסיות. רק דיון משותף ואיתור ערכים משותפים ומוסכמים על התרבויות השונות, יהיה תהליך אמיתי שיוביל שינוי אמיתי באקלים האתי של מוסדות הציבור. ערכים אוניברסאליים ודמוקרטיים המושתתים על מקורות מכל הדתות והאמונות יקדמו סובלנות, חמלה, שיתוף פעולה, מחויבות, נאמנות,אחריות, דוגמה אישית, הגינות, טוהר מידות, שקיפות ועוד. השיח הזה מחויב המציאות והוא יכול לשמש כאחד הפיתרונות החינוכיים שיובילו למניעת שחיתות שלטונית ויבססו חברה פלורליסטית, שוויונית וצודקת.


    [1] א', בן זאב, רחמים וחמלה, בתוך: מידות ורגשות, עורכים, אסא כשר ואהרון נמדר, רמת גן, חושן למשפט, 1994, עמ' 33 – 47. בן זאב חוקר את משמעות החמלה- החמלה מתפרשת כעמדה מוסרית ולא כעמדה רגשית ועל כן מחויבים בני האדם לכבד לסייע ולדאוג לבני אדם אחרים, פרשנות זו תומכת במחויבות היהודית בהחלטות לגבי הזרים והגרים.

    [2] לקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=1047

    [3] ח', ה', כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, ספריית אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ח - 1988, עמ' 42.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      זהבהחן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין