מאחר שפגשתי בחיי את יצחק הרצוג אני מעריך כי הוא יחייך למראה הפאה הציפי-לבנית של tomer.sapirstein  שעושה עכשיו סיבוב ברשת. מאיפה שלא מתבוננים בהרצוג מוצאים פרסונה טעונת חיוב במינון שמעל הממוצע לחיים הפוליטיים. כשצריך, וברגעי מבחן, החנון-יורם הזה יכול להיות דוברמן לא פחות מליברמן. 

ציפי – שגם אותה אני זוכר היטב משנותי ככתב פרלמנטרי – תעקם את האף אך לא תורה להגיש כתב אישום על העלבת עובד ציבור. כל זאת לאחר שיקול מעמיק בסוגיית האיזון בין חופש הביטוי לבין גבולותיו.

אי אפשר לברוח לרגע מהפוליטיקה. גם כשאני מנסה – מוודאים החברים/רות בוואטס אפ שלא אשכח לרגע את הכותרת התורנית כולל השילוב  החדש. משגרים הזן חוזר ברצינות וגם בצחוקים.

מה חשבתי על מופע הזוגיות של המנצחים ביחד?  הם שניהם הזכירו בנאומיהם את הבית שממנו הגיעו. את הייחוס. היא מימין עם הארומה של קצין המבצעים האגדי. הוא מהעבודה לדורותיה עם טעם של אצולה נשיאותית. תערבבו, תערבבו ויש לכם תקווה חדשה. כמו שאמר פעם מייצר סלוגן סידרתי: שובה של התקווה'לה. גם ציפי. גם בוז'י. גם המחנה הציוני.

אז למה, גם בעידן של הפוליטיקה הפרסונלית, כשכל כך הרבה הוא מניות ומסכת התדמית של המובילים, אני לא בריחוף נוכח הזיווג הפוליטי החדש? אולי מפני שציפי לבני סוציאליסטית כמו שאני קומוניסט ולייבור היא לא. וזה בזירה החברתית. ואולי מפני שאין לי מושג ירוק על מה מעבר לקו הירוק גם בירושלים הרצוג יוותר במשא ומתן עם פלשתין ועל מה לא. כמה יותר עמום – יותר קולות. הוא יהיה (הרבה) יותר גמיש מביבי. יותר נחמד לבית הלבן. ועדיין חסר שם קו אדום ברור שניתן להיאחז בו.

מאחר שאני לא בבית הלאומי וגם ישראל ביתנו לא הבית שלי מה נותר לי לפני שאהפוך להומלס מוחלט? אני בוחן את מה שמוצג כימין החברתי. משהו המתחבר לערכים ישנים של ימין מעשי ומאוזן עם מחוייבות אמינה לערכים של שיוויון. 

האם הפעם כחלון יקבל?

הקוד המשפחתי שלי איננו טריפולי. רק שורשים בארגון, דרך סלוניקי – לירושלים. האם יש מצב להימור עם סיכוי סביר לתמורה על אדם שבנה את עצמו ופילס דרך בלי שיהיה הבן/הבת של? עוד לא החלטתי. אני חושב שאמשיך לצוף עד ליום שבו  - כולנו -  נלך לקלפי.