גור אדם נולד.

יצר הישרדותי, שפקע את מי הבריאה

בדיוק בשניה בה צמרות האלונים העתיקים

התאגדו לקאפלת עלווה מוריקה.

קרניים כסופות של סהר מלא

ציירו בו שפתי דובדבן

ועיניים בורקות

בשקיפות אמרלדית צלולה.

הבזקים של ניאון עטפו אותו

כשהגיח אל אוויר העולם.

גרגר תירס חיוור אל מול אורות סנוורים.

זהב שרקע בעורי חשדנות חייתית.

גור אדם נולד

וזרועותי עירסלו אותו כסות חסינה,

משאירות לו צוהר לנשום,

להביט במתרחש

בגילויי סקרנות.

הלבנה הדוממת נראתה מבוהלת משהו

כשאש אחזה בגופי המתוח,

זורקת גיצי שלהבות

בחרכי אישוניי שהתחדדו כסכינים.

שאף אחד לא יתקרב,

לא יגע בו, 

לא יפגע,

מעתה ועד עולם.

גור אדם נולד

בליל ירח עייף ומלא,

בדיוק ברגע

בו הזאבה שבי

חידדה ציפורניים,

נשבעה להגן עליו מכל רע,

בכל מחיר,

לנצח.