האוויר הפתוח קורא לי, מפתה אותי להתמזג איתו, מזמין אותי לחוש אותו. גם הוא לא יחבק אותי, כמו שאני צריכה, מתי שאני צריכה, הוא ייתן לי להתמזג איתו, עד לנקודה שבה לא ארצה לעזוב, ואז כבר לא תהיה ברירה, לאט אחוש את הרוח עוברת, תוך רגע אחוש אין לי מה לנשום. נפרדת מהרגע הזה, לא רוצה חיבוק ולא נשיקה, נפרדת ממך עכשיו, ומכולם, נפרדת מעצמי, נפרדת מהחיים, שלום ולא להתראות. לא מסתובבת אחורה, כי אין מה לראות, את כל הרגעים השחורים אצבע בכחול, אחייך למראה ברוע, כי היא לא תראה אותי עוד, ולא תתגעגע. נפרדת מכם אנשים שאומרים שהם משפחה שלי, מצטערת שאולי תרגישו חוסר אונים, עצובים, בטח לא תבינו מה קרה, איך לא ראיתם, זה לא אשמתכם, אני שחקנית טובה. נפרדת מחברים, וגם מאויבים- שאתם החברים הכי טובים, שלום ולא להתראות. לא מחכה לקול, שיגיד לי לעצור לרגע, לא מחכה לעבר שיציף רגשות, שישקר, שיזכיר לי שפעם הרגשתי אחרת, כי כבר שנים שאני לא זוכרת, מה זה להיות מאושרת. נפרדת מעוברי אורך הנקרים בדרכי יום יום, נהג האוטובוס ממומר, פועלי בניין סוטים, זקנים נטושים, לא אתגעגע אליכם, שלום ולא להתראות. ביי צחוק, ובעיקר ביי בכי, ביי לב פועם ובעיקר לרגעים בו החסרת אחת. יום אחד אולי תפעם שוב, מצטערת שאצלי לא הרגשת בבית, הנשמה שלי זועקת, אל המרחב, אל השמיים, אל המקום בו ישמעו זעקותיי. לא מחכה ליום, בו אתעורר, לבד, שכן יותר מידי בקרים, לילות, שבועות ושנים, שאני בודדה. ביי בדידות, לא אתגעגע אליך.
שלום ולא להתראות. |