את הפוסט הבא אני כותבת בעקבות התאבדותה של ורד לב ולמען מי שנמצאות במצב דומה. הוא טריגרי מאוד.

ויש רבות כמותה - שנאבקות להיזכר ואז נאבקות להעיד; ואז נאבקות לזכות בדין צדק; ואז נאבקות כנגד חוקי האדם שפוגעים בנשים במילים שאומרות שנזכרת מאוחר מדי ולכן את אשמה בסגירת התיק מחוסר עניין לציבור, מחוסר הוכחות או בשל התיישנות; ואז נאבקות בעורכי הדין שמייצגים אותו; ואז נאבקות במערכת משפט ערלת לב...

ויש רבות כמותה - שמכות; שחותכות; שבולעות כדורים; שנכנסות רק לקשרים רעים ופוגעניים; ששונאות את הגוף הזעיר שלא הגן מפני פלישת הענק; שאכולות ברגשות אשמה; שכואבות; שצועקות; ששותקות; שמתות.

כשורד צמה מול הכנסת בדרישה לזכות בצדק, הייתי בין הנשים שהתחננו שתפסיק. אמרתי לה שהדרישה צודקת, אבל שהצום רק ממשיך את ההרגל של לפגוע בגוף שלה - החף מפשע. אמרתי לה שבכל פגיעה בגוף שלה - היא ממשיכה את פועלם של אנסיה.

כל אחת מאיתנו, שמוותרת על חייה - מעניקה אותם למי שאנס אותה.

אלה מילים קשות, וכל מה שאני רוצה לעשות באמצעותן - זה למנוע את ההתאבדות הבאה.

ורד לא בחרה במוות. ורד לא הייתה מסוגלת לחיות יותר עם הכאב. מי שמשתמשות במילה בחירה - לא מבינות מה פירושה של התאבדות.

התאבדות לא נעשית מאומץ, אלא מכאב שכבר לא ניתן להכיל. ההתאבדות קורה כשהצעקה ששומעות בפנים - מחשיכה כל אופציה אחרת.

ההתאבדות קורה כשאנחנו לבד. התאבדות היא לא בחירה, אלא חוסר אונים מול הכאב. המילה "בחירה", היא מילה של הנשארות, של המתאבלות. מילה שתפקידה לנסות להאדיר ולחזק - את המקום ההוא של השבר המוחלט והלבד.

וכשאנחנו מתמודדות עם זיכרונות האונס - אנחנו הכי לבד ובמקום הכי מפוחד שלנו.

ובדיוק כדי להפיג את הלבד הנורא הזה - הוקמו מרכזי התמיכה בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית.

ואני מבקשת מכל מי שמוצפת עכשיו בעקבות מותה הטרגי של ורד - בכאב חייה שלה - התקשרי אל מרכזי הסיוע ותני להן לעזור לך.

יש בשביל מה לחיות והחיים יכולים להפוך לטובים ולשמחים. הדרך קשה - אבל אפשרית, ושווה להשתדל וללכת בה.

את לא לבד.

נשים כמוך, נמצאות פה כדי לסייע לך.

המספר של מרכז סיוע לנשים 1202 ולגברים 1203