סוף השנה, אוטוטו 2015, ים סידורים. ב-31 בדצמבר אני עוברת דירה אחרי חמש שנים בזו הנוכחית. קבעתי עם מוביל אתמול, בתמימותי פרסמתי את הטלפון בגלוי בתוך פירוט התוכן שכתבתי במקום לרשום אותו רק בשורה המיועדת לכך, אז יצא שהם לא היו צריכים לשלם לאתר כדי לחשוף את המספר שלי . התברר לי בדיעבד איזו טעות עשיתי רק אחרי שהותקפתי מכל עבר בחמישים טלפונים, אימיילים, מסרונים וחיזורים והצעות מחיר ממובילים. ושתבינו, למרות מבול הטלפונים ששיגעו אותי - (כולל שפע שיחות ממתינות על גבי ממתינות, לרובם לא עניתי, למי יש כוח לדבר ולהסביר שוב ושוב על אותו נושא ? עשרה טלפונים שכן עניתי להם רנדומלית היו מעל ומעבר לכוחותיי) - בסוף בכלל קבעתי פגישה עם הראשון שהתקשר. היתה כימיה בטלפון, נשמע לי אמין וביקש סכום סביר. "זכות ראשונים", כמו שאומרים. הגיעו שניים רזים, תהיתי בליבי איך הם יסחבו את המקרר שלי - הוא כבד ולא קטן. בד"כ מובילים הם רולות כאלה , קלישאה של מוביל כדמות של עבדאי מגודל כזה, גורילה, המובילים שפגשתי בחיי היו גבוהים, נפילים בריונים, חסונים ורחבים, והשניים האלה היו נמוכים וצנומים יחסית. דאגתי איך יש להם כוח בידיים ואיך הגב שלהם לא נשבר מהמשא, נבצר מבינתי. מאחר שכאמור קצת חששתי, הייתי ישירה ומיד שאלתי בעדינות אם הם יסתדרו עם הכובד, בכל זאת קומה שלישית בלי מעלית. אני עוברת לדירה שיש בה מעלית וחניה צמודה, סוף סוף אני משתדרגת : זו הדירה הראשונה שאני שוכרת בחיים עם מעלית. בתחילת ינואר אוכל להעלות בקלילות את הקניות שלי מהסופר מבלי להתנשף במעלה המדרגות, לוקסוס ופינוק הכרחי המעלית הזו, זה היה חשוב לי הפעם, בנגלה הזו של החיפוש. הגיע הזמן באמת שבגיל 38 שתהיה לי מעלית. הם צחקו בביטול ואמרו בטון מרגיע, אנחנו סוחבים גם מקררים כפולים בגודלם, פסנתרי כנף ומה לא, אל תדאגי, את בידיים טובות. עשו רושם טוב של אנשים אמינים, צעירים, הם שני שותפים שעובדים בצוות קטן. אנשי משפחה נשואים פלוס, נראים לי פחות משלושים, אביו של אחד מהם היה מוביל וכך התגלגל הבן לענף ההובלות בעקבותיו וירש את העסק. לא היה לי כוח לחפש יותר מדי ולקבוע פגישות עם אלף מובילים, הוא גם הביא לי קרטונים חדשים ונקיים ואמר לי שמה שלא יהיה, בין אם נסגור או לא – הוא משאיר לי אותם במתנה. סגרתי איתו על המקום כדי לדעת שאני יכולה להיות רגועה ולהתחיל לארוז. בכל זאת יש לי עוד שבועיים למעבר והמלאכה מרובה. אני לא אוהבת לחכות לרגע האחרון, התפקוד שלי יורד תחת לחץ. יש אנשים שמצליחים לתפקד רק כשדוחפים אותם אל הקצה, הם זקוקים לאדרנלין שמדרבן אותם להיות ממוקדים ובשיאם, אצלי זה אחרת. אני יסודית ועל כן מוכרחה אורך נשימה כדי להיות במיטבי, מעדיפה תכנון מראש, אני בן אדם מאורגן ומחושב.
הוא כתב בחוזה "תחולה" במקום תכולה אבל זה לא שינה לי כלל, קראתי את המלה הזו וחשבתי לעצמי שאיזה בת מזל אשתו שיש לה בעל חרוץ שעובד בעבודת כפיים פיזית, ואיך היא זכתה – ממש כמו אחותי - בגבר עם ידי זהב. הכי שווה שיש גבר מוצלח וגברי עם ידיים טובות שמטפל ומסדר עם המקדחה, הנדי מן כזה כמו בעלה של אחותי. הוא אלוף בעניינים האלה, עושה הכל בבית - הם לא מזמינים כמעט בעלי מקצוע כי הוא מתמצא בחשמל, באינסטלציה, בבינוי, ידו בכל. הלוואי עלי גבר איש אשכולות בעל תושיה ברמה שלו, שימושי ופרקטי שמרכיב ומפרק מדפים וארונות ומה שהיא רק מצייצת ועוד נהנה מהתהליך, לא רוטן או מנסה להתחמק, עושה את הכל בהתלהבות. אני הרבה פעמים נעזרת בבעלה של אחותי - היא שולחת אותו אלי והוא מתייצב בשמחה - אבל לא יודעת אם הפעם יהיה לו פנאי לכך, הוא עסוק בתקופה האחרונה בסימולטור טיסה, על כן ביקשתי מהמוביל שנקבע אחרי המעבר לאיזה שעתיים עבודה, שיבוא להתקין לי את כל מה שגברים יודעים לעשות בדירות. כששאלתי באיזו עלות הוא מעוניין, אמר שלא ייקח לי על זה כלום אם יהיה מדובר בדברים קטנים, בתור בונוס כשירות על ההובלה, אבל ברור שאתן לו משהו גם אם יסרב לגבות תשלום נוסף, לפחות איזה טיפ נאה בשביל ההרגשה הטובה, מאה או מאתיים שקל, נראה כבר, שיידע שאני יודעת להעריך את הרצון הטוב והנדיבות שלו.
אחרי שהם הלכו התקשר אלי בעל הדירה החדש שלי, איזה נודניק מהסרטים, חוזר אלף פעם על אותו משפט, טרחן כזה ונלחץ מכל דבר פעוט, פטפטן שיכול לדבר שעות מבלי לאפשר לצד השני להשחיל מלה. למרות שלזכותו ייאמר שהוא בן אדם טוב והגון, לא מאכער - מלה שלו זאת מלה, הוא פשוט דאגן , לכן הוא חוזר מאה פעם על אותו רעיון כאילו לא הבנתי בפעם הראשונה כמו שצריך. (אני בעלת תפיסה מהירה, אין צורך להסביר לי שוב ושוב - אני קולטת תיכף ומיד). בהיותו חרדתי ונוירוטי, הוא משדר חולשה ומצוקה מסוימת ואני מצידי מאד אסרטיבית וקשוחה איתו. יש לו הרבה דירות להשכרה בבעלותו, אז ייתכן שעקב ניסיון מר שהיה לו בעבר עם שוכרים הוא חששן וחשדן, אולי הוא ירגע כשהוא יכיר אותי עם הזמן, הבעיה היא שאין לי סבלנות לנדנודים ובלבולי השכל שלו, כי אני האחרונה שהוא צריך לדאוג ממנה – אני באמת מאחלת לכל בעל דירה דיירת כמוני, כזו שתשמור לו על הדירה , שמשלמת כמו שעון את כל התשלומים בזמן, אחראית, הוגנת מכל בחינה שהיא. נכון שיש לי דרישות גבוהות יחסית ואני מצפה מהם להרבה, אני תובענית ויודעת לעמוד על הזכויות שלי, אבל אני שווה את זה, והם צריכים לדעת להעריך דיירת כמותי ולהיות שקטים וסמוכים - כי אפשר לומר שאני "דיירת מתנה". בקיצור, בעל הבית העתידי שלי ביקש שאקפוץ אליו הביתה להביא לו משהו (הוא מסדר לי עניין כלשהו בדירה לפני שאני נכנסת), ולפיכך יצאתי לדרך. בעל הדירה הנוכחי שלי הוא ההיפך הגמור, גבר מרשים חזותית, צעיר יחסית (ארבעים ומשהו), מאד ערמומי, ממזר וממולח, על גבול הנוכל. מאידך, הוא בוטח בי מאד ולא מציק לי, אני בקושי שומעת ממנו או רואה אותו, הוא כמעט לא בא לדירה לפקח ולבדוק אם הכל בסדר ושלא הרסתי כלום במהלך השנים שאני גרה כאן. אפילו את חידוש החוזה עשינו דרך האימייל, הוא אדיש וקול במובן הזה כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, אז הוא לא יבזבז את הזמן שלו להטריד אותי בביקורי פיקוח ובקרה על הנכס שלו. היה בעבר מנהל מכירות בכיר בחברה שמוכרת רכבי לוקסוס יוקרתיים שמתעסק במקביל בענף הבנייה, אבל גם אני לא פריירית אז אני יודעת איך להתנהל איתו, רק שזה ממש לא היה פשוט לאורך השנים, כי הוא טיפוס דומיננטי ויחסי הכוחות בינינו מאז ומעולם היו לטובתו. עם בעל הדירה החדש שיהיה לי - אני זו ששולטת בעניינים, והאמת שזה שינוי מרענן. הוא בן אדם מבוגר מאד, (חצה את השמונים), הם אנשים טובים, אשתו והוא. נכון שהוא קפוּץ ואין לי עצבים להכיל את זה, אבל לפחות הוא הוגן, שזה מאד חיובי אצלו. אשתדל להיות יותר סבלנית לאנליות שלו ולנשום, צריך לזכור לראות גם את הצדדים הטובים באדם ואת היתרונות שלו, מה לעשות שהפגמים תמיד קופצים ראשונים מול העיניים. לעיתים אני מוצאת את עצמי קוטעת אותו בחדות באמצע הליהוגים שלו ועושה זאת בנוקשות, אני מודעת לזה שראוי מצידי יהיה להפגין קצת יותר עם חמלה ולתת לו לסיים את הקשקושים שלו , אבל הוא איטי ואני מהירה, אני קולטת מה הוא רוצה עוד לפני שהוא מסיים וזה הופך אותי לקצרת רוח מולו, הוא גם לא מרפה, לא יודע מתי להפסיק ולא גומר לדבר אם לא עוצרים אותו ושמים לו גבולות ברורים וזה מעייף ומשעמם אותי, אני מודה שאני נעשית קצת ביצ'ית בתקשורת בינינו וזה לא יפה להתנהג ככה עם אנשים מבוגרים (או עם אנשים בכלל). הוא גם מאד חולני, אני מרחמת עליו, יש בו איזו שבריריות פיזית ופגיעוּת עם כל שלל הניתוחים שהוא עבר למכביר (הוא סובל מהשמנת יתר ומ-מלנומה (סוג של סרטן) לא קטלנית, וגם לא רואה כ"כ טוב.) סביר להניח שלא נשארו לו עוד שנים רבות לחיות, עושה רושם שהסוף שלו קרוב. הוא ביקש שכל הצ'קים יהיו לפקודת אשתו, נראה לי שהוא פוחד שימות פתאום, אז ליתר ביטחון הם על שמה.. או שזו לא הסיבה האמיתית אלא סתם הדמיון שלי שעובד שעות נוספות. זו התחושה שלי מכל מקום.
בכל אופן, הקפצתי לדירה שלו את מה שהוא ביקש ממני ובדרך חזרה הביתה כשעמדתי ברמזור האדום השגחתי ממול במודעה בכביש הראשי : מבצע - מגש פיצה משפחתית בשלושים וחמישה שקלים. זול, וכמעט תמיד מתחשק לי פיצות, מה גם שאני לא זוכרת כמה זמן חלף מאז שהתפנקתי בפיצה, בטוח שזה לא היה לאחרונה, אז השלט פיתה אותי כהוגן. הדילמה שלי אם להיכנע נבע מהלוקיישן של כביש סואן שבו לא היה איפה לעמוד עם הרכב, הכל אדום לבן, אסור לעצור באמצע הדרך על אף שישנם שני נתיבי נסיעה אמנם, התנועה ערה וזה מפריע לרצף. אני שונאת שעושים את זה, זה מרגיז אותי כי זו עזות מצח וחוצפה לטעמי. לא ראיתי חנייה בטווח הפיצרייה , סקרתי בעיניים את כל מה שמסביב כדי להחליט איך אני פותרת את הקונפליקט שלי. מי לעזזל פותח פיצריה באמצע העיר במקום שיש בו מצוקת חנייה, אלוהים איזו טעות עסקית , לא חבל ? אולם החשק כבר התעורר ולבלב אצלי, לא רציתי לוותר על רעיון רכישת הפיצה. נזכרתי לפתע שמישהו המליץ לי פעם על הפיצריה שלהם ואמר שהיא מוצלחת ומכיוון שטרם הזדמן לי לטעום ממנה, אז בכלל הסקרנות והתאווה הלהיטו אותי . כשהתחלף הרמזור לירוק לקחתי שמאלה בהחלטה לעצור, לחצתי על הכפתור עם הציור של המשולש כדי להפעיל אורות מהבהבים באמצע הנתיב, ואצתי בזריזות לעבר דלפק ההזמנות. לשאלותיי, המוכרן הבטיח לי שזה עניין של שש דקות הכנה ושזו מאה אחוז גבינת מוצרלה אמיתית (זה חשוב לי - אני פדנטית בנוגע לאיכות חומרי הגלם במזון). הזמנתי במהירות פיצה רגילה ללא תוספות, משום שהיו לי בבית מלא ירקות טריים שתכננתי להוסיף אותם מעל – פרוסות חצילים אפויים בשמן זית, זיתי קלמטה שחורים ועסיסיים המושרים ביין, פטריות טריות, עלי אורגנו טרי, עיגולי גבינת עיזים רכה וכמובן גבינת אמנטל (תוצרת צרפת) מגורדת דק כדי לזרות מעל הירקות שלי להמסה בתנור. אף פיצריה לא תוכל להתחרות עם התוספות שיש לי במקרר. פיצריות תמיד שמות נורא בקמצנות בעודן מחייבות המון כסף על התוספת (עלות של חבילת פטריות כשבפועל יש בקושי שתי פטריות עלובות), ואני לעומתם מפזרת כיד המלך, אוהבת שפע של ירקות על הפיצה שלי.
דקה אחרי ששילמתי לו, פתאום אני מבחינה באימה במכונית מיני קטנה של העירייה (מחלקת פיקוח תנועה) מתקרבת לאוטו המאותת שלי. אוי לא. איזה טיימינג מחורבן (*סליחה על השפה הבוטה), מה אני עושה עכשיו ? ? כבר שילמתי הרי, זה ייקח שש דקות לפחות, הוא אמר. אני מעיפה מבט חטוף לעבר הברנש שבדיוק ניגש להכין לי את ההזמנה מאחורי הדלפק, ומיד רצה לעבר הפקח שכבר סיים לחנות ומתכוון לפתוח את דלת רכבו על מנת לצאת ממנה, מתקרבת ורוכנת קלות אל חלונו הפתוח כשהוא עדיין ישוב בפנים ואומרת לו בחיוך רחב ונבוך, יואו, סליחה, אני ממש מתנצלת, אני יודעת שזה לא בסדר, אני לא עושה את זה הרבה, גם אותי מכעיסים עברייני תנועה שעושים בדיוק את מה שעשיתי עכשיו, ממש הרגע עצרתי פה, כמה שניות לפני שהגעת, פשוט כבר שילמתי להם והפיצה נכנסה לתנור, תוכל בבקשה להיות גמיש ולוותר לי רק הפעם ?
הוא בוחן אותי, למזלי הוא בעל מזג נעים ונינוח, שפתיו נמתחות קמעה לחיוך חמוד, גבר צעיר יחסית ואפילו נאה למדיי. לא, צר לי, זה לא אפשרי, הוא משיב לי עניינית, אפילו לא דקה. תפני את הרכב מידית מהנתיב, את מפריעה לתנועה, תחני במקום מותר ותחזרי לפה ברגל כדי לקחת את הפיצה שלך אם את לא את רוצה לקבל קנס.
עולה בדעתי להציע לו סלייס פיצה בתמורה לשיתוף פעולה , אם אולי במקרה הוא רעב.. מחשבה פלילית לא כשרה שחולפת, אתם יודעים, אני לא קדושה, רק בן אדם אחרי הכל, אבל אני דוחה אותה מיד על הסף : רק זה חסר לי עכשיו, שהפקח יחשוב שאני מנסה לשחד אותו כדי שיעלים עין מעבירת התנועה שלי, או גרוע מזה - שיקבל את הרושם שאני מנסה להתחיל איתו.
אני מפצירה בו עוד קצת בעודי מוסיפה בטוב טעם (מבלי להגזים , רק ברמיזות, בקלאסה) התחנחנויות נשיות במגוון מחוות גוף מעודנות וקסם אישי, (אני נואשת, אין לי מה להפסיד, מקסימום זה יצליח לי). אני עוברת דירה בסוף החודש, אתה יודע איך זה, אינסוף סידורים לקראת המעבר, אני משתפת אותו בניסיון אחרון לסחוט קורט אמפתיה, אין לי עכשיו כסף מיותר לקנסות, בחייך, ההוצאות שלי בשמיים.
הפקח משועשע, החיוך שלו מתרחב, תדברי איתי עוד קצת כדי להרוויח זמן עד שהפיצה שלך תהיה מוכנה , הוא מקניט אותי בנימה מרוככת יותר כעת.
לא, אני מכחישה בפניו בכל תוקף, לא חשבתי על זה בכלל, בחיי שלא ניסיתי למשוך זמן, אני ממלמלת (וזה נכון, באמת לא חשבתי בכיוון).
בחושיי החדים, אני כבר מרגישה שבשלב הזה נוצר בינינו קשר לא פורמלי והתחבבתי עליו, יש אמון וכימיה הדדית למזלי, כי גם אני מחבבת אותו, הוא בחור סימפטי.
איזה יופי, כי בתזמון אידיאלי, בדיוק כשאני חוככת בדעתי מה עושים עכשיו ולאן אני לוקחת את השיחה מכאן - הנער מהפיצריה יוצא חיש קל ומניח את מגשית הקרטון על גג מכוניתי ומעליה גביע בינוני של רוטב שום (- לא ביקשתי, נחמד שהוא פינק אותי בכל זאת).
תודה ! אני צוהלת לעברו בהקלה, איזה כיף, העניין נפתר, תם ונשלם.
אני בד"כ שומרת חוק, באמת, אני מחזירה את מבטי לעבר הפקח החביב.
יש לך מזל שאת כזו חמודה ואמיתית, הוא מחמיא לי ונפרד ממני לשלום בעודו מתניע. ואיך היתה הפיצה, אתם שואלים ? בואו נגיד שטעמתי טובות ממנה בהרבה, מזל שהתוספות המושקעות שלי בבית שידרגו את הטעם איכשהו.
הערת שוליים בפוסט הקודם הבטחתי באחת התגובות שלי (ל-מסתכל סביב/דודו) שהפוסט הבא שאעלה לבלוג יעסוק בנושא חברתי ורציני, אז אני מוצאת לנכון לעדכן אתכם, (קוראי הבלוג הקבועים והיקרים שלי), שהוא עדיין בעבודה ולא גמור, יש לי עוד כמה רעיונות שאני מעוניינת לחדד, ללטש את המשפטים, לדייק את הכוונות. אני זקוקה לעוד קצת זמן כדי להוסיף תוכן שבעבר רשמתי לי באחת המחברות בהן כתבתי על הסוגיה, זה היה במהלך השנה האחרונה, אני רק לא זוכרת באיזו מחברת בדיוק. יש לי המון מחברות כתיבה שאני מעלה אליהן שרבוטים, רשימות, שברי מחשבות בתחומי עניין שונים שמעסיקים אותי וחשוב לי לצטט משם, משום שהתוכן מנוסח מדויק יותר ממה שיש לי כרגע על המחשב. בקיצור, הטיוטה עדיין בתהליך, מאמינה שאמצא את המחברת האבודה בסוף. זה בדיוק נופל על עיתוי מוצלח כי כשאארוז את כל הניירת שלי לקראת המעבר, קרוב לוודאי שאתקל בחומר הגלם שכתבתי, האיתור יושלם ואיתו מלאכת הכתיבה. תהיו סבלנים , זה יקרה בקרוב.
(*וכמה נוח שקיימת האפשרות לפרסם פרומואים בתוך הבלוג :) ) אפרופו נושאים חברתיים, בזמן שחיפשתי את השורות הכתובות שלי על הנושא, איכשהו התגלגלתי ומצאתי עוד רשימות ישנות שלי בנוגע לתחומים שרציתי לעסוק בהם מתישהו בבלוג ולהרחיב לגביהם, אז אשתף כאן על קצה המזלג בתקווה לעורר דיון או סתם כדי להביע עמדה לגבי אחד שבחרתי, ככה לסיום, שיהיה בכל זאת איזה נושא רציני וחשוב בתוך הטקסט, ולא רק שיתוף סתמי על זוטות מחיי היומיום. אני נהנית לשלב בבלוג שלי ערך מוסף של תוכן ראוי לאיזון בתור חומר למחשבה, לעורר דיון רציני אם יבוא לכם להגיב (כולל לחלוק) עליו, אז הנה כבר מגיע בזאת החלק האינפורמטיבי של הפוסט הקליל הזה שנבע ממני בספונטניות רגעית : האם ידעתם שעל פי מחקר קרימינולוגי שנעשה בבריטניה, רק אחד מתוך שישה ילדים (כלומר מיעוט מהותי !) שחוו התעללות גופנית או מינית - ממשיכים לקיים את מעגל האלימות כלפי החברה בבגרותם ?
המספר אחד חשוב וקריטי כי המשמעות שלו היא שרובם המכריע (הווה אומר - חמישה מתוכם) - אינם מבצעים אלימות בזולתם למרות שחוו פגיעה בעצמם. חשוב לי לחדד את המסקנות החד משמעיות של המחקר ולפרק אותן לעומק :
רק משום שמישהו סבל מהתעללות או מהזנחה - לא אומר שנגזר עליו להפוך לאדם בעל אישיות מתעללת בעצמו.
זו בפירוש לא גזירה משמיים או נתון מתמטי מתבקש המובן מאליו. המחקר מציין שהאחד שכן ממשיך לגלגל הלאה את הלופ של מעגל האלימות ומסתבך בתוכה עד לאבדון עצמי -
סובל ממאפיינים אישיותיים נוספים שייחודיים לו ולהיסטוריה החברתית/סביבתית שלו עצמו. המספר אחד מתוך שישה מבסס את ההנחה שאלימות היא בחירה.
כי אם חמשת האחרים בחרו אחרת, אז האחד הוא היוצא מן הכלל.
מספר אחד, שים לב, אתה במיעוט. אתה יוצא הדופן בסיפור הזה.
אלימות היא בחירה, ואני בכוונה חוזרת על המשפט פעמיים,
כי במקרים לא מעטים (אולי אפילו במרביתם) אין תירוץ שראוי להשתמש בו או צידוק שניתן לקבל, להבין או לסלוח עליו (כמו נסיבות חיים טרגיות) - החותר תחת המלה "בחירה" .
כאן הייתי רוצה להוסיף עוד היבט משלים אשר אני מאד מאמינה ותומכת בו באופן אישי, והוא שלגנטיקה או לאיזון הכימי המוחי יש הכרעה ניכרת.
אצל פסיכופתים - או בריות הלוקות בהפרעות אישיות ומחלות נפש בעלי נטיות אלימות מובהקות למיניהן - שבדקו גופנית באמצעות סריקות מוחיות (למשל של רוצחים סדרתיים) מצאו כי קיים חוסר/מיעוט באזורים המצביעים על מיקום האמפטיה במוח :
נמצא בבירור שחסר להם (או שיש להם מעט יחסית) יכולות אנושיות בסיסיות שמשותפות לכל בני האדם כגון היכולת האנושית לחמול, להזדהות עם האנושות כולה, מתוך תחושת שייכות בסיסית כבן אנוש.
החלק של החמלה במוח לא מפותח דיו אצלם, ניתן להבחין ממש בהבדלים ניכרים ובשונות מוחית של רוצחים בהשוואה ליתר האוכלוסיה הממוצעת.
מובן שמדובר בשיקולים שיש להביא בחשבון בניתוח הכולל כי - על פי תפיסת העולם האישית שלי ואמונותיי - הינם בעלי השפעה מכריעה,
והמחקר הספציפי שאני משתפת אתכם לגביו רק מחזק את הטיעון על היבטים פיזיים מוחיים ומשתנים גנטיים (שאף להם כמובן קיים אישוש מדעי מחקרי) בנוגע לסברה כי לכימיה או איזון כימי מוחי יש מקום לא מבוטל בהתנהגות א-סוציאלית מצד בני אדם שהרוע והרשע שולטים בהם.
מדכא, כי משתמע מכך שאין לנו הרבה מה לעשות במקרים מסוימים על מנת להשפיע ולתקן - לא תמיד תרופות פסיכיאטריות מהוות פתרון מלא או מתאים.
אז כן, היכולת שלנו לשנות את העולם היא מוגבלת, אולם אין זה אומר שעלינו להרים ידיים ולהפסיק לנסות. |