ושל רקע היסטורי

צפיתי דרך הרשת באחת התחנות של הטלויזיה ההונגרית בראיון של שעה עם אחת האינטלקטואליות המקומיות שהיא חצי יהודיה. החצי הנוצרי שלה,  היא ממשפחת אצולה הונגרית.

היו הרבה קטעים מרתקים אבל מה שתפס אותי זה היה תיאור ניסיונה בניו יורק שם למדה שלוש שנים. המראיין מיד שאל אותה אם לא הפריעה לה הנאיביות במקרה הטוב או אינפנטיליות במקרה הפחות טוב, של האמריקאים, כולל האינטלקטואלים שלהם.

היא ענתה שאכן יש הבדל גדול בין המנטליות האירופית וזו האמריקאית. הראשונים, וההונגרים ביניהם אלה שהגיעו למעמד יציב של בני אצולה, או עירוניים מבוססים יכולים לצחוק על עצמם ו\או על המצב החברתי.

הם כבר אמידים דיים ויכולים להרשות לעצמם לצחוק על עליבות המצב החברתי של ארצם. ואילו עניי אירופה גם יודעים שבספק אם ישיגו יותר מי מה שיש להם.

לעומתם האמריקאים מחלקים את עולמם לטובים ולרעים, וכמובן הטובים ינצחו. הם באו בלי כלום אבל עם חלום להצליח. הם חייבים להיות אופטימיים, וגם נאיביים , כי אחרת בשביל מה הגרו לשם הם , או אבותיהם או אבות אבותיהם. האופטימיות נדרשת גם אם אתה דור עשירי של עניים

הסכמתי לגמרי עם התפיסה הזאת

אבל שאלתי את עצמי, אם האמריקאים כל כך נאיבים , למה הם רוצים לכפות את הנאיביות והאופטמיות שלהם בחברות שהם לא מכירים? מהיכן החוצפה? קראתי מאמר שהאמריקאים --הם הם העם הנבחר.

--------------------

תשאלו את ג'ון קרי- שאגב הסבים שלו באו מאוסטרו-הונגריה. אבל לא ספרו לילדים על הספקטיות האנושית