כשאנחנו שומעים סיפורים עתיקים על קיסרים ומלחמות, תמיד אנחנו חושבים לעצמנו, מה מזה באמת קרה, ומה קצת מומצא? האם הסיפור מייצג את המציאות, או שקיים שם רק איזה גרעין היסטורי והשאר אגדות גבורה? שאלה חשובה שפעמים רבות אנו שוכחים לשאול, היא איך הסיפורים הללו בעצמם, בין אם משקפים במדויק את המציאות ובין אם לא, עיצבו את התרבות וההיסטוריה מאז ואילך? האפוס היפני "סיפורי הייקה" הוא יצירה ספרותית מעניינת מאד בדיוק בגלל האופן שבו היא השפיעה על התרבות היפנית מאז שחוברה.

יפן של המאה ה-12 הייתה יפן מפולגת מבחינה פוליטית. ההיחלשות המתמדת בשלטון הקיסרי הביאה לסכסוכים מרים בין משפחות סמוראים שונות שניסו לזכות ביותר כוח והשפעה בחצר הקיסר. בשנת 1180 הסכסוכים הללו הגיעו לשיאם בפרוץ מלחמת אזרחים קשה שארכה חמש שנים, ונקראה מלחמת גמפיי. מלחמה זו התאפיינה באכזריות מחד ומעשי גבורה מאידך. הלוחמים הסמוראים נהגו לכרות את ראשי אויביהם שמתו בקרב, ולרצוח את ילדיהם כדי שלא יוכלו לנקום בעתיד. לוחמים שהפסידו בקרב ורצו להימנע מהבושה הכרוכה במוות מידי האויב, ריטשו את בטנם בחרב במעשה המוכר בשם הראקירי (או ספוקו).

בתום המלחמה, חיברו הסמוראים את עלילותיה באפוס "סיפורי הייקה" (Heike monogatari). סיפורי הייקה מלאים בעלילות גבורה, אך שורה עליהם אווירה בודהיסטית מלנכולית. הרעיון המרכזי שנמצא בכל אחד ואחד מסיפורי הלוחמים באפוס הוא שהכל בר-חלוף; ההצלחה היא רגעית, ומה שעולה – סופו ליפול. משפט הפתיחה היפהפה של האפוס מבטא את הרעיון הזה היטב:

"צלצול הפעמונים של מקדש גיון מהדהד את הארעיות של עולמנו. צבעם 
של הפרחים הקמלים מעיד כי מה שפורח – סופו לנבול. ההצלחה חולפת 
כמו חלום ליל אביב. הגאים יסבלו השפלה, וכל הגיבורים יהיו כאבק 
הנישא ברוח".

סיפורי הייקה, והאופן שבו מתוארת בהם המלחמה, גיבשו את עולם הערכים של הסמוראים, שנודע מאוחר יותר בשם "בושידו" (דרך הלוחם). הערך העליון בבושידו הוא הנאמנות – הסמוראי צריך להיות נאמן באופן מוחלט לאדונו, ולו הוא חייב את חייו ואת מעמדו. הנאמנות הזו היא נאמנות משפחתית; הבנים צריכים להמשיך להיות נאמנים לאדון של אביהם, וכשהאדון מת, הם ממשיכים בנאמנותם ליורשיו. הנאמנות הזו באה לידי ביטוי באומץ רב וזלזול בחיים. הסמוראי צריך היה להיות מוכן תמיד להקריב את חייו למען אדונו. ההתגוננות הייתה נחותה מהתקפה, ועדיף היה למות כשחוטפים חץ בפנים, שכן אין דבר משפיל יותר מחץ שפוגע בעורף. הביטוי הנעלה ביותר לנכונות של הסמוראי להקריב את עצמו למען חובתו היה ההתאבדות הטקסית. התאבדות הייתה מוצא מכובד ממצב משפיל כמו כישלון בקרב, והיא נועדה להוכיח כנות, לכפר על הכישלון ולמחוק את הבושה. היו סמוראים שנאמנותם לאדונם הייתה כה חזקה, שהם בחרו להתאבד בעקבות מותו, ולא להישאר חלילה כלוחמים ללא אדון.

גם האמונה הבודהיסטית תמכה בטיפוח תפיסת העולם הזו: אם הכל בר-חלוף והחיים הם הבל-הבלים, עדיף כבר לסיימם בכבוד בשדה הקרב. וכך, במין טוויסט מעניין שכזה, הפך הבודהיזם ביפן, שבמקור שלל אלימות, לדת שמטפחת את ערכי הלוחם.

סיפורי הייקה הם דוגמא מעולה לאופן שבו יצירות ספרותיות יוצרות אידיאל תרבותי מכונן, ומשפיעות על אופן התעצבות החברה מרגע חיבורן ואילך. מלחמת גמפיי אכן התרחשה, ולא מדובר באגדה, אבל הסיפורים על המלחמה הם אלו שנצרבו בתודעת הסמוראים בדורות הבאים, והם אלו שעיצבו את האתוס הסמוראי ואת הקוד הערכי שלאורו חיו ופעלו מאות שנים.