שני חייו

‎2

ניו אייג' ורוחניות יום, תורה, תשובה, מצוות, חיים, זדונות, שגגות

1 תגובות יום ראשון, 4/1/15, 12:52

ב"ה

דבר תורה שאמרתי בשבת האחרונה

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח).

למקרא פסוק זה מתעוררות מספר שאלות:

א- למה נאמר: "שְׁנֵי חַיָּיו", ולא: "שנות חייו"?

ב- למה נאמר בהמשך הפסוק: "שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה"? הרי כתוב: "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו", הרי ברור ש"שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת", אלה הם שנות חייו? היה צריך להיכתב: "ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאה".

ג- התורה הקדושה היא "מדריך למשתמש" לאדם, מלמדת אותו כיצד לחיות את ימי חייו על פי התורה.

איזה לימוד למעשה, לימינו אלה, אנו לומדים מפסוק זה?

ונראה לומר, בזכות אבותיי ורבותיי הקדושים, זכותם יגן עלינו כך:

מובא בספרים הקדושים שהאדם צריך למלאות את יומו בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ואז היום הזה נקרא: "יום", ואם לא אין היום הזה נקרא: "יום".

ועל פי זה פירושו את הפסוק: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית. כד, א - אצל אברהם אבינו עליו השלום. יהושע. יג, א ו: כג, א אצל - יהושע ו: מלכים א. א, א - אצל דוד המלך), שאברהם אבינו (וכן יהושע ודוד המלך) "בָּא בַּיָּמִים", כלומר בא עם כל הימים שלו, שכל יום היה נחשב ליום, כי היה מלא בתורה, במצוות ובמעשים טובים.

להמחשת העניין מובא בספרי הקודש מעשה:

לפני בית הדין של מעלה התייצבו שני אנשים. אחד בחור צעיר כבן שמונה עשרה, והשני זקן מופלג.

לאחר חקירה ודרישה התברר כי שני האנשים הם בני אותו הגיל.

הבחור הצעיר הוא למעשה איש זקן מופלג, אלא שימיו לא היו "ימים", לא היו מלאים בתורה, במצוות ובמעשים טובים.

וכאשר קיבצו את כל "ימיו", מצאו, מתוך עשרות השנים, רק כמות ימים המצטרפת לכדי שמונה עשרה שנה, ולכן היה נראה כבן שמונה עשרה שנה.

ואילו האדם השני, ה"זקן מופלג", כל ימי חייו היו מלאים בתורה, במצוות ובמעשים טובים, ולכן ימיו היו "ימים", והוא "בא בימים", דהיינו שבא עם כל הימים שלו, אפילו יום אחד לא היה חסר.

ולכך נראה כפי שנות חייו האמתיות.

זה ביאור הדברים שכתב זקיני הקדוש, הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זצללה"ה זכותו יגן עלינו, בספרו "נועם אלימלך" (פרשת עקב, דבור הרביעי), וזה לשונו:

""וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים", ופירשו, שלא חיסר מימיו כלום, שבכל יום ויום השלים עבודת הבורא ברוך הוא *".

על פי הקדמה זו יובן הפסוק:

"וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה".

"וַיְחִי": לפני הרבה שנים נסעתי באוטובוס לתחנה מרכזית בתל אביב. במושבים אחרי ישבו מספר בנות, וסיפרו שהן נוסעות לאילת "לעשות חיים", אחת מהן אף אמרה, שהיא אינה מעיזה לעשות בביתה מה שהיא כן מעיזה באילת!

הרב הקדוש האדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג בנתניה זצוקללה"ה זכותו יגן עלינו [אביו של האדמו"ר הנוכחי שליט"א] היה נוהג לומר: "מה שאצל אלו שאינם שומרי תורה ומצוות נקרא: "חיים", אצלנו נקרא: מוות".

"יַעֲקב": הכוונה לצאצאי יעקב, כמו שנאמר: "וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִי"ם וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָֹ"ה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות יט, ג).

"מִצְרַיִם": כתב בספר "נועם אלימלך" (פרשת בראשית, דף ב טור ב, דבור המתחיל: "והאדם ידע את"), וזה לשונו:

"[וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ] הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא). ושמעתי דאיתא [שכתוב] בספר, דמחמת שבא אברהם למצרים, ששם היו שְׁטוּפִים בזימה, ומחמת מחשבתם בהרהורי זנות הכניסו גם כן הרהור בלבו לאשתו, ולכן אמר: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי", ושמעתי באורך [באריכות] אך תפסתי הקיצור."

וכן בפרשת לך לך (דף ה טור ג, דבור המתחיל: "ויהי רעב בארץ"), וזה לשונו:

"מצרים, דהיינו נוטריקון: מיצ"ר י"ם".

ועוד הרבה בחומש שמות.

וזהו: "וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה".

איש או אישה מ"בית יעקב", שחי (אוי לחיים שכאלה) "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", ב"מיצר י"ם". מקום שהאנשים שם שטופים בזימה. ואינו שומר חלילה תורה ומצוות, "שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה", כלומר הרבה שנים.

והנה החליט לחזור בתשובה אל אביו שבשמים.

אומרת התורה הקדושה: "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו", פירוש: אחר שהאדם חזר בתשובה, "שְׁנֵי חַיָּיו". פירוש: שני סוגי החיים שהיו לו: אלו שלא שמר בהם תורה ומצוות ואלו שהיו מלאים בתורה, במצוות ובמעשים טובים, נחשבים ל"ימים" כנ"ל.

כמו שהגמרא אומרת:

"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה, עשה להם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת" (מסכת יומא דף לו עמוד ב).

וכן במדרש:

"לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר: קוֹלִי אֶל אֱלֹהִי"ם וְאֶצְעָקָה" (תהלים עז, א-ב). זהו שאמר הכתוב: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר" (חבקוק ב, א).

מה עשה חבקוק הנביא?

צר צורה ועמד בתוכה, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתודיעני כמה אתה נותן ארך אפים לרשעים בעולם הזה".

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אֵלַי קָּרָאתָ ולא היית מהרהר אחרי. חייך שאני עונה אותך ומודיעך".

אמר לו [הקדוש ברוך הוא]: "אני נותן להם ארך אפים בעולם הזה כדי שיחזרו בתשובה לפני, וְיַעֲשׂוּ להם זדונות כשגגות".

לכך נאמר: "וַיַּעֲנֵנִי יְהוָ"ה וַיֹּאמֶר" (לי) [וגו'] (שם, פסוק ב)". (מדרש תהילים מזמור עז [א]).

וכן כתב הזהר הקדוש.

בספר היכל הברכה (כאן) כתב, וזה לשונו:

""חַיָּיו", שהעלה את הכל, ימים של צער וקטנות, העלה לשני חייו". והם הם הדברים אשר אמרנו.

אסיים בסיפור חייו (בקצרה) של הרב הקדוש רבי חיים דוד מפיטרקוב – פרופסור ברנארד, זצוקללה"ה זכותו יגן עלינו.

כשהיה הרב הקדוש ילד, היה תלמיד מצטיין ב"חדר".

דודו, שלא היה מ"צדיקי הדור" (בלשון המעטה), ראה את כישרונותיו יוצאי הדופן, ושכנע אותו לעבור לגור אצלו בעיר הבירה.

ואכן הילד ברח מבית הוריו אל דודו.

לאט לאט הסיט אותו דודו מדרך היהדות, עד שהכניס אותו לבית הספר של הגויים!

לאחר סיום לימודיו שם, הוא החל ללמוד רפואה באוניברסיטה.

הרב הקדוש היה תלמיד מצטיין, ואח"כ רופא מצטיין, ובמשך הזמן הפך לפרופסור, ונעשה לרופאו האישי של הצאר.

כמובן שהוא הסיר מעליו כל סממן יהודי: לא שבת, לא כשרות, לא טהרת המשפחה, לא תפילין. כלום! ממש כמו גוי.

פעם נקרא ד"ר ברנארד (הוא הרב הקדוש) אל האדמו"ר מלעלוב זצוקללה"ה זכותו יגן עלינו, שהיה חולה מסוכן.

הד"ר התפעם מאוד, ואמר: "לפי חוקי הטבע והרפואה, אדם אינו מסוגל לחיות אפילו רגע במצב כזה". והאדמו"ר מלעלוב חי הרבה מאוד שנים, גם אחרי ביקורו של ד"ר ברנארד, במצב זה.

כשראה זאת ד"ר ברנארד, חזר בתשובה, נעשה תלמיד של האדמו"ר מלעלוב, והפך לצדיק גמור, ובמשך השנים הוכתר בעצמו לאדמו"ר. וגדולי האדמו"רים בדורו העריצו אותו מאוד.

פעם אמר לו אחד מצדיקי דורו: "רבי חיים דוד, אל תוותר על אף עבירה".

ביאור: כי הזדונות נהפכות לשגגות (כנ"ל), ולכן שלא יוותר אפילו על עבירה אחת!

כשאמרתי דבר תורה זה, אמר אחד מהשומעים: "הכוונה, שלא יוותר אפילו על מצווה אחת, מלעשות עליה תשובה".

דרג את התוכן: