כותרות TheMarker >
    ';

    פוליטיקה זעירה

    בעיקר על החוויה הפוליטית וקצת על אהבות אחרות-כיצד מתנהלים הדברים במאה ה-21 בין אידאולוגיה למסחר. על האדם כחיה פוליטית, על תרבות ואידאולוגיה. על נושאים שברומו של עולם ועל זוטות מן הקרקעית.

    ארכיון

    0

    השואה לילדים

    9 תגובות   יום שבת, 16/2/08, 12:44
     

    עברו בקושי יומיים בהם סרקוזי הצליח לשמור על פרופיל נמוך יחסית  וכבר הוא שבר את השתיקה כאשר באירוע השנתי של ארגון הגג של יהודי צרפת הקריף (CRIF) הוא הכריז על כוונתו לקדם תוכנית חינוכית אשר במסגרתה, משנת הלימודים הבאה, כל ילדי צרפת בכיתה ה' יתוודעו לקורותיו של אחד מ-11,000 ילדים צרפתים יהודים שנספו בשואה.

    ההצעה של סרקוזי, מעוררת  ויכוחים סוערים בצרפת וגורמת לחוסר נוחות רבה בקרב יהודים צרפתים רבים. סימון וייל שרה לשעבר בממשלת צרפת, חברת פרלמנט וניצולת שואה, תיארה את ההצעה כבלתי מתקבלת על הדעת ופסיכולוגים דיברו על הפגיעה בנפשם השברירית של ילדים וביצירת עומס יתר של אחריות ואשמה אצל הילדים בעוד ההיסטוריונים דיברו על אינסטרומנטליזציה וניצול של השואה.

     

    הרעיון של סרקוזי על פיו כל ילד צרפתי יהיה לנושא זכרו ושמו של יהודי צרפתי שניספה בשואה, האם הוא באמת כה בלתי מתקבל על הדעת? האם הסכנה לנפשותיהם של הילדים הרכים חמורה יותר מהתמודדות עם ההיסטוריה של האומה הצרפתית והחובה לזכור ולהזכיר? האם הבהלה וההתנגדות בהן התקבלה תוכניתו של סרקוזי נובעות באמת מחשש לנזקים הפסיכולוגים שיגרמו לילדים או שמא החששות המוצגים הם רק כיסוי לפחדים עמוקים יותר?

    אנו המורגלים לראות בשואה חלק ממעגל החיים וחלק מקיומנו בוודאי נתקשה לענות על השאלה הזו באופן אובייקטיבי, השואה שזורה בחיינו ובחיי ילדינו מגיל רך. אם היא נושאת בחיבה נזק פסיכולוגי להתפתחות הנפשית של הפעוט הרי אצלנו היא מזמן חלק מפסיכוזה קולקטיבית שלא ניתן להפרידה מן המקרה הפרטי. כמו כן בעבורנו כל התנגדות ללמד ולעסוק בשואה היא אות לאנטישמיות ולניסיון לשכוח ולהשכיח ומיד מעירה את בלוטות ההתנגדות שלנו. 

    בצרפת שרק בשני העשורים האחרונים החלה להתמודד באמת עם אחריותה לשואת יהודי צרפת ועם שיתוף הפעולה, מדובר עדיין בנושא רגיש ומורכב. צרפת שבמשך שנים טיפחה את מיתוס תנועת ההתנגדות בראשותו של הגנרל דה-גול, מודה כיום כי רק מעטים פעלו בקרב המחתרת וכי הרוב המשיכו לחיות את חייהם הקטנים. לגבי האחריות של צרפת לגורל יהודיה והתפקיד שמילאו הרשויות הצרפתיות בתהליך, היה זה רק בימי נשיאותו של שיראק שבפעם הראשונה נשיא צרפתי נטל אחריות ישירה לחלקה של צרפת בהשמדת יהודיה.

    למרות השינוי שחל שבצרפת והעובדה שניתן לדבר כיום על השואה, על שיתוף הפעולה ועל האחריות של צרפת בגירוש היהודים והשמדתם, לא במקרה ההתנגדות הגדולה לתוכנית של סרקוזי נשמעת מפיהם של יהודים רבים, שהחשש האמיתי שלהם, הוא לדעתי, שהתוכנית של הנשיא גם אם היא חיובית בכוונותיה תוביל לתוצאות הפוכות ולזילות השואה והזיכרון.

    כאשר בבתי הספר יחייבו תלמידים להנציח דמותו של ילד יהודי מימי השואה, קשה לדמיין לאן זה יוביל, בייחוד בבתי הספר בהם לא ירצו לקיים את התוכנית, או בבתי ספר בהם יש תלמידים רבים מוסלמים. לכן בכסות אידיאולוגית של דאגה לילדים, מסתירים המתנגדים בראשם סימון וייל חשש אמיתי מהמשמעויות הנסתרות של תוכנית כזו. הרעיון שכל ילד בצרפת יאמץ זהות של ילד יהודי קורבן שואה, מעוררת אי נוחות בחלקים גדולים  של הקהילה היהודית.

    התגובות בצרפת להצעה היו מגוונות וחצו קווים פוליטיים, ראש הממשלה שלעבר של צרפת דומניק דה וילפין טען, למשל, שזו החלטה מוזרה והוא לא רואה כיצד ניתן לכפות את הזיכרון. ארגוני המורים ראו בכך פגיעה במערך הלימודים וטענו כי ערכים של זיכרון וערכיה של הרפובליקה אינם צריכים להילמד דרך הרגש והתריעו נגד צעד נוסף של פלישת הפוליטי לחינוכי. ארגון מורים נוסף טען כי לתוכנית כזו יכולות להיות השפעות פסיכולוגיות לא רצויות ותוצאות הפוכות מהרצוי.

    אך נדמה, מניתוח הדברים, שהחשש המרכזי, אצל רבים בצרפת, הוא הפיכתה של ההיסטוריה למבוססת על החוויה ולא על האינטלקט. כבר בהחלטתו של סרקוזי עם כניסתו לתפקיד שבכל בתי הספר ילמדו את מכתבו של ג'י מולה, לוחם המחתרת הצעיר שהוצא להורג על ידי הנאצים בגיל 17, היו שהתנגדו לתוכנית כי היא הופכת את תוכנית הלימודים למבוססת על חוויות ורגשות, במקום על הבנה, הטמעה וקונטקסט היסטורי. מכתבו המרגש של הנער ג'י מולה למשפחתו ערב הוצאתו להורג הוא אומנם מאוד אפקטיבי וקל לבני נוער להזדהות עמו, אך הוא הופך את ההיסטוריה לערוב של קיטש ופורנוגרפיה של המוות. כמו במקרים רבים קודמים בהיסטוריה של צרפת, המאבק הוא למעשה שו,ב מאבק במה שנתפס כתפיסה חינוכית זרה, בו המרכז הוא בפשטנות ובחוויה ולא בלמידה העיונית הרצינית.

    רעיונו של נשיא צרפת יכול להישמע  לאוזן הישראלית כמחווה מרגשת וכרעיון טוב של שימור הזיכרון וחלק מן המאבק נגד הגזענות והאנטישמיות ובאמת דובר מרכז "יד ושם" מיהר לצאת בהודעה המברכת את החלטתו של הנשיא. אך כמו במקרים רבים בהם הכוונות טובות, התוצאה יכולה להיות גרועה ומסוכנת. השואה הרי נלמדת בבתי הספר הצרפתים והנושא זוכה לטיפול אינטנסיבי יחסית, בצרפת והניסיון לעשות מעבר לכך יכול להתגלות כשלילי.

     

    הכרת ההיסטוריה של השואה דרך החוויה האישית והרגשית היא דרך יעילה מאוד להותיר חותם ולהשפיע על תחושות של אנשים. החוויה נצרבת בתודעה והיא גם נגישה יותר מהיסטוריה מופשטת של השמדה וממספרים בלתי נתפסים של שישה מליון בני אדם שנרצחו. אך גם לדרך החוויה יש מגבלות ויש מחיר, של הפיכתו של הזיכרון לסוג של דיסנילנד של השואה, שיש צורך להרהר בהשלכותיו.    

      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/8/08 04:00:

      בעיניי זה רעיון יפה לישום כאן אצלנו.

       

        17/2/08 13:18:

      היש תוכנית חינוכית שאיננה מוכתבת מלמעלה?

       

      צטט: איירבוס-max 2008-02-17 10:50:04

      כל יוזמה חינוכית, אשר מבוססת על כפייה

      תשיג תוצאות הפוכות מהמקווה.

       

        17/2/08 10:50:

      כל יוזמה חינוכית, אשר מבוססת על כפייה

      תשיג תוצאות הפוכות מהמקווה.

        17/2/08 07:33:

      יצירתה של אמפטיה האישית היא מתעתעת ובמינון לא נכון או במקום הלא נכון יכולה להפוך לאנטיפתיה  

      צטט: אינדיאנה 2008-02-16 22:04:11

      אני לא חושב שזה יגרום להשטחה של השואה , להיפך , ככל שחולף הזמן ומלחמת העולם השניה והעדים שחוו אותה ואת השואה הולכים לעולמם חשוב ליצור טריגרים של אמפטיה אישית על פני הפיכת השואה לעוד פרק בשיעור היסטוריה.

      יחד עם זאת קשה לי לראות איך מיישמים את זה באופן גורף בקרב בתי הספר בצרפת ובקרב קהילות שעצם איזכור המילה יהודי מעורר אצלם  תחושת איבה .

       

       

       

        16/2/08 22:04:

      אני מודה שאין לי דעה מגובשת .

      כצעד הצהרתי זה יפה.

      אני לא חושב שזה יגרום להשטחה של השואה , להיפך , ככל שחולף הזמן ומלחמת העולם השניה והעדים שחוו אותה ואת השואה הולכים לעולמם חשוב ליצור טריגרים של אמפטיה אישית על פני הפיכת השואה לעוד פרק בשיעור היסטוריה.

      יחד עם זאת קשה לי לראות איך מיישמים את זה באופן גורף בקרב בתי הספר בצרפת ובקרב קהילות שעצם איזכור המילה יהודי מעורר אצלם  תחושת איבה .

       

       

        16/2/08 21:35:

      השאלה מהו באמת שימור הזיכרון ומהו ההבדל בין שימור והשטחה

      בין שימור מועיל לשימור שמעורר אי נוחות מהותית?

      צטט: *b 2008-02-16 17:35:31

      אני חושבת שכל צעד שנועד לשמר את הזיכרון הוא חיובי. בעוד כמה שנים הרי נצטרך להיאבק על הוכחת התרחשות השואה.

      מי יודע אולי גם הצרפתים יתחילו להשתמש במושגים מן השואה כדי להטיח אחד בשני, כמו שאנחנו עושים.

       

        16/2/08 21:34:

      תודה

      אני בעצמי עדין לא בטוח מה צריכה להיות הגישה הנכונה

      ולמרות שאני נוטה להאמין שהרעיון הוא לא מוצלח

       

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2008-02-16 13:00:05

      מולי

      תענוג לקרוא על הנושא שבחרת  בדרך שבה בחרת.

       

      ביקורו של סרקוזי ביד ושם הותיר בו משקע חוויתי משמעותי, והוא הראשון שהעיד על כך ברישי גלי.

      נראה כי הוא מנסה להעביר את החוויה לעמו.

      הוא אינו עירני מספיק להבדל בין אדם כמוהו שהולך ליד ושם וחווה חוויה אישית לבין הנסיון להעביר חוויה לעם.  

       

        16/2/08 17:35:

      אני חושבת שכל צעד שנועד לשמר את הזיכרון הוא חיובי. בעוד כמה שנים הרי נצטרך להיאבק על הוכחת התרחשות השואה.

      מי יודע אולי גם הצרפתים יתחילו להשתמש במושגים מן השואה כדי להטיח אחד בשני, כמו שאנחנו עושים.

      מולי

      תענוג לקרוא על הנושא שבחרת  בדרך שבה בחרת.

       

      ביקורו של סרקוזי ביד ושם הותיר בו משקע חוויתי משמעותי, והוא הראשון שהעיד על כך ברישי גלי.

      נראה כי הוא מנסה להעביר את החוויה לעמו.

      הוא אינו עירני מספיק להבדל בין אדם כמוהו שהולך ליד ושם וחווה חוויה אישית לבין הנסיון להעביר חוויה לעם.  

      פרופיל

      מוליק בנטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין