כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Serenity now, insanity later

    קישון וסיינפלד מתהפכים בקברם.
    הומור שיפיל אתכם מהרצפה לכיסא.
    לא לעדיני נפש, נרתעי גסויות ועבדי תקינות פוליטית!

    0

    סוף סופה במחשבה תחילה

    0 תגובות   יום רביעי, 7/1/15, 21:59

    הסופה תפסה אותי לא מוכן.
    תאמרו "אבל הודיעו", תאמרו "אבל התריעו", תאמרו "ביבי היה הראשון לזהות", הכל נכון, אבל מכיוון שבעבר כבר כל כך הרבה פעמים התריעו והודיעו וביבי היה הראשון לזהות, נעשייתי מעט קטן אמונה.
    אז ליתר ביטחון לא לקחתי מטריה ויצאתי אל הרחוב בשבע בבוקר עטוף בסוודר ומעיל בלבד.
    מכיוון שהפרוייקט הנוכחי שלי הוא בתחילת אבן גבירול ואני גר בסוף אבן גבירול חשבתי שניפגש באמצע.
    באיזור אבן גבירול 73 א' נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות ניתך ארצה. באיזור אבן גבירול 68 (עברתי צד, לבלבל את הגשם) החלה לנשב רוח מזרח-מערבית (משבים המגיעים בו זמנית משני צדדים מנוגדים, ואם מקום פגישתם הוא בדיוק במקום עומדך לא נותר לך אלא לפלל שהיית עומד במקום אחר). בצעד טקטי נסוגותי באופן זמני לתוך פיצוצייה סמוכה ורכשתי לי מטריה פרחונית ב 15 שקלים.
    איך שיצאתי מהפיצוצייה נפגש משב רוח מזרח-מערבית עם המטריה, הפרחים קמלו ונבלו, ומהמטריה לא נותר אלא שלד ברזל עקום ועירום.
    פניתי נזעם אל המוכר בפיצוצייה, טיפוס שמראהו לא בישר טובות בגיזרת "העסק האדיב לשנת 2015".
    "למה פתחת?" הוא שאל.
    "מטרייה, לא?" אמרתי.
    הוא שלף מטריה נוספת מסלסילת המטריות, איתר את הפיתקית המחוברת אליה והראה לי: "לא להשתמש בשמשיה בגשם, רוח וטמפרטורות מתחת ל 15 מעלות".
    "שמשיה?" אמרתי, "אז למה מכרת לי?".
    "אנא עארף" אמר, "חשבתי מתארגן לקיץ". 

    עצרתי בקופיקס להשיב את נפשי. אני די מסמפט אותם. מאוד נהניתי שם בערב השנה האזרחית החדשה מארוחת הטעימות בשניים עשר ש"ח.
    שתיתי קפה, התייבשתי והתלבטתי בין "הזיכרון הוא אויבה של ההבנה" ל "אויבו הגדול של הטוב מאוד הוא המצוין" כמשפט שאנסה להרשים בעזרתו את תלמידי הקורס שאני מלמד מחר.

    בקופיקס החלטתי שזה לא יום לעבודה מצד אחד, וכנראה גם לא יום לים מצד שני ושהדבר הנבון ביותר לעשותו הוא לחזור למעוני ליום בייתי תחת הפוך.
    באיזור אבן גבירול 81 בצבצה קרן שמש בין העננים. אני הייתי באותו זמן ליד אבן גבירול 72 ושם היה נורא.
    באיזור בזל 4, שני מטר מהבית, התקשרה מנהלת הפרוייקט לשאול מה קורה.
    "אתה חייב לבוא" היא אמרה, "יש קרייסס בפרודקשן".
    "הבטחתי לחבר שאבוא איתו לראות ארונות קבורה" ניסיתי. לא עזר. קרייסס זה קרייסס.
    את הדרך עשיתי הפעם באוטובוס. הוא נתקע בשלולית עמוקה בצומת של קפלן (איך ביבי לא זיהה? איך?) אבל אחרי שכולנו דחפנו אותו במשך כמחצית השעה הגעתי בסופו של דבר בעשר וחצי לפרוייקט.
    הסתבר שלא היה קרייסס אלא בסה"כ משבר ועד שהגעתי כבר מצאו את הבחורה עם המפתחות לארון עם הקרטונים של החלב העמיד.
    "אז אם זה עוד רלוונטי, אתה יכול ללכת לעזור לחבר עם ארונות הקבורה" אמרה המנהלת בחיוך.
    מדדתי אותה במבט. אולי נפתיע אותה באיזו ארונית או סתם נאונן עליה אחרי זה בבית.

    עכשיו אני מתחת לפוך. מזל שמדדתי אותה במבט.

    הפרשת השבוע
    נפוטיזם - העדפת קרובי משפחה בעבודה.
    פותיזם - העדפת נשים בעבודה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה