כותרות TheMarker >
    ';

    בשם הדת והאמונה העיוורת ילדים נלקחים מהורים (בד"כ מהאמהות) שיוצאים בשאלה

    0 תגובות   יום חמישי, 8/1/15, 15:14

    "מערכת הרווחה לקחה לי את המשמורת על הילדים כי חזרתי בשאלה"   (מכתבת תחקיר של ישראל היום)

     

    מקרים כאלה מתארים תופעה דומה ביישובים עם ריכוזי אוכלוסייה חרדיים. מערכת הרווחה המקומית מצדדת באבות הפועלים להשאיר את ילדיהם בקהילה החרדית, כדי שלא יגדלו עם האם החילונית.

    חשיבות הקשר של הילדים עם שני הוריהם מתגמדת לעומת האמונה.

     

    "בשלוש וחצי אחר הצהריים גברו דאגותיה של ליאת. בתה בת השש, תלמידת כיתה א', היתה אמורה להגיע הביתה זה מכבר, אבל הדקות נקפו והילדה איננה. רכב ההסעה חלף, ובתוך דבוקת הילדות שירדה ממנו לא נראתה בתה. גם בבית הספר לא ידעו לומר היכן היא, וליאת החלה להסתובב חסרת שקט וקצרת נשימה בדירתה הקטנה. לבסוף התקשרה לאביה של הילדה, גבר חרדי, שממנו התגרשה לאחר שהחלה תהליך של חזרה בשאלה. זה בישר לה כלאחר יד שהמשמורת על בתם, שעד אותו היום היתה משותפת לשניהם, עברה אליו. "תבדקי את האי־מייל שלך", אמר. ליאת (שמה בדוי, מכוח החוק, כמו יתר ההורים בכתבה) מיהרה לפתוח את תיבת הדואר האלקטרוני, ושם מצאה הודעה קצרה ממחלקת הרווחה של העיר החרדית מודיעין עילית, שנשלחה שלוש שעות לפני כן. "בשבועות האחרונים חשנו דאגה הולכת וגוברת למצבה הרגשי של בתך, לאור המציאות החדשה שנוצרה בחייך, ועל כן בחייה", כתבה ביובש העובדת הסוציאלית לסדרי דין. "לאור זאת אנו נאלצים לערוך שינוי בהסדרי הראייה, על מנת להשיב לבתך ביטחון ויציבות בחייה. לפי חלוקת זמני השהות החדשה, בתך תשהה בבית אביה במהלך כל השבוע, ותפגוש אותך פעם בשבוע, מסיום המסגרת החינוכית ועד השעה 6 בערב. המפגשים יתקיימו מחוץ לביתך וללא נוכחותו של בעלך החדש. ההסדר החדש יחול כבר מהיום". האירוע התרחש לפני חודש. ליאת הביטה במילים שריצדו על מסך המחשב ולא האמינה שכך, באמצעות אי־מייל לקוני, מודיעה לה העובדת הסוציאלית שהוחלט לרסק את עולמה. והסיבה? אותה "מציאות חדשה" שנוצרה בחייה: בחירתה לחזור בשאלה ולהינשא לאחרונה לגבר חילוני.

    סיפורה הכואב והמקומם של ליאת (37) הוא אחד מתוך שורת מקרים, המדגימים כיצד אמהות ואבות הבוחרים לעזוב את העולם החרדי עלולים לשלם על כך את המחיר הכבד מכל: הילדים שלהם. במצב הבלתי נסבל הזה משחקים תפקיד משמעותי העובדים הסוציאליים לסדרי דין ולעיתים גם העובדים הסוציאליים לחוק הנוער (פקידי הסעד) של משרד הרווחה. המקרים שהובאו לידיעתנו, שרק מקצתם מובאים כאן בגלל קוצר היריעה, נוגעים ללשכות הרווחה ביישובים חרדיים דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית, וביישובים שבהם ריכוזים גדולים של אוכלוסייה חרדית, דוגמת ירושלים. כשמדובר בטיפול במשפחות, שבהן אחד ההורים עוזב את המגזר החרדי, מסתבר כי במקרים רבים, פקידי סעד מפגינים הטיה ניכרת בעד ההורה החרדי ונגד ההורה החוזר בשאלה. "מערכת הרווחה מתמודדת עם סיטואציה שבה יש במובהק צד חזק מאוד וצד חלש מאוד", אומר משה שיינפלד, יו"ר עמותת "יוצאים לשינוי", הפועלת להבטחת זכויות החוזרים בשאלה מהמגזר החרדי. "הצד החזק הוא הצד החרדי, שמוקף בתמיכה איתנה של המשפחה, של הקהילה החרדית ושל גדולי הרבנים - כולם נחושים לא לוותר על הילדים ולא לאפשר להם לחיות חיי חטא. "הצד החלש הוא הצד החוזר בשאלה, שעובר טלטלה עצומה בחיים, מאבד יציבות ונותר כמעט חסר כל. יש לו פערים השכלתיים, תעסוקתיים ותרבותיים, הוא מתחיל הכל מאפס ובדרך כלל עושה את זה בלי תמיכה משפחתית וקהילתית, בבדידות גדולה מאוד. זה קורה לא רק למי שהופך לחילוני, אלא גם לכאלה שהופכים מחרדים לדתיים. המצב פה הוא באופן מובנה לא הוגן ולא מאוזן, וגורמי הרווחה לא רק שמתקשים להתמודד איתו, אלא באינספור מקרים מנציחים אותו". ליאת התחתנה בגיל 20, בשידוך, עם גבר המבוגר ממנה בשנים רבות, והתגוררה עימו בעיר החרדית מודיעין עילית. "הייתי בחורה חרדית לא משכילה, שמנה מאוד, עם דימוי עצמי ברצפה, והיה ברור לי מגיל צעיר שאני לא שייכת לקהילה שאליה נולדתי", היא מספרת. "הגבר שאיתו התחתנתי היה אלים כלפיי פיזית ומילולית. הוא הקטין אותי, ביטל אותי, ונוסף על הכל, גם לא הצלחתי למלא את ייעודי הגדול ולהיכנס להריון". לאחר כמה טיפולי פוריות נולדה בתם הבכורה, וחייה של ליאת הפכו בלתי נסבלים. "אחרי מריבה אלימה בינינו הוא עזב את הבית לחודש, ואני נשארתי עם התינוקת. הרב שלנו לחץ עלינו לחזור להיות יחד, הוא הבהיר ששלום בית הוא מעל לכל, שאין דבר כזה לקום ולפרק משפחה. אז הבנתי שנגזר עלי להיות כלואה בעולם הזה ולחיות חיים אומללים. שאין לי באמת אפשרות לקום וללכת". אחר כך ילדה ליאת עוד ארבע בנות, כשבין לבין עברה שלוש הפלות טבעיות. לאחר לידת בתה החמישית נכנסה שוב להריון, "ואז הרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר. אמרתי לבעלי שאני לא מסוגלת להיות שוב בהריון, והלוואי שאפיל. לגדל חמש בנות בתוך מסגרת חיים שאת סובלת ממנה יום־יום, זה היה די והותר. לא יכולתי להביא עוד ילד למציאות הזאת. אבל כאישה חרדית לא היתה לי אפשרות אלא להמשיך עם ההריון. "בחודש השביעי חליתי, התינוק נפטר בבטן, ועברתי לידה שקטה. החוויה היתה מזעזעת. לידה של תינוק מת, סגול ומלא בצקות. התעלפתי שם פעמיים, מעוצמת הזוועה. כשחזרתי הביתה, בעלי האשים אותי שאני הרגתי את התינוק, בגלל שמראש לא רציתי בו. זה שבר אותי. "במשך חודשיים לא תיפקדתי פיזית ונפשית, והיחסים בינינו הידרדרו לגמרי. לא קיבלתי עזרה, טיפול או ליווי משום גורם, לא בבית החולים ולא מגורמי הרווחה במודיעין עילית", היא מספרת. "האחיזה שלי בדת התחילה להיות רופפת. התחלתי ללכת בשרוולים קצרים, בלי גרביים עבים, והעזתי אפילו ללבוש חולצה אדומה. בעלי, מצידו, הבין מה קורה והתחיל לצלם את ההזנחה של הבית ואת המצב הקשה שלי, ולהסית נגדי את הילדות". באחת השבתות, לפני שלוש שנים וחצי, הגיעו היחסים העכורים בין בני הזוג לנקודת רתיחה. ליאת, בהתרסה, הדליקה אורות בבית וכך חיללה שבת, לראשונה בחייה. "התחיל בינינו ריב, לעיני הילדות, שכלל דחיפות והשלכות חפצים הדדיות, ובסופו הוא נעל אותי בחדר השינה. מעבר לדלת שמעתי אותו אומר לילדות שהעונש למי שלא שומר שבת הוא מוות. ואז אחת מהן שאלה אותו, 'זה כואב למות?' בכיתי במשך שעות. "החלטתי שאני מתקשרת למשטרה. כשהשוטרים הגיעו אלינו, הם ראו בלאגן ומהומה. גבו מאיתנו עדות. הייתי נסערת, רעדתי מפחד. הראיתי להם את סימני האלימות על הגוף שלי. בעלי התלונן שאני מכה את הילדות, והבת הגדולה צידדה בו". ההורים נלקחו לחקירה בתחנת המשטרה מטה בנימין, כדי להיחקר על האלימות ההדדית בבית. חמש הילדות הוצאו מהבית מייד בצו חירום. במשך כשנתיים היטלטלו הילדות, בנפרד, בין משפחות אומנה חרדיות למרכזי חירום של משרד הרווחה ופנימיות. בכל כמה חודשים נתלשו ממסגרת אחת והועברו לאחרת. ליאת נאבקה בכך, מנסה להחזיר את כולן אליה. לבסוף הוכנסה הבת הבכורה לפנימייה בדרום הארץ. שלוש בנות שולבו יחד במשפחת אומנה בהתנחלות חרדית לאומית, והבת הקטנה הגיעה למרכז חירום חרדי. כיוון שמרכז חירום מוגדר כמקום שהייה זמני, החליטה ליאת למקד את מאמציה בהחזרת בתה הקטנה, "שנותקה ממני כתינוקת, עוד לפני שנגמלה מחיתולים, והיא זאת שנזקקה יותר מכל לאמא". בתוך כך, ליאת התגרשה והחלה בהדרגה לנהל אורח חיים של אישה מסורתית. בביקורים אצל בתה במרכז החירום החרדי המשיכה להעמיד פנים שהיא עדיין שומרת מצוות. "הבנתי שכדאי שאשחק משחק ואהיה מי שכל גורמי הרווחה החרדיים מצפים שאהיה. הייתי באה בלבוש צנוע מאוד, עם כיסוי ראש, חצאית עד הרצפה, אמרתי שאני שומרת שבת. השתדלתי מאוד להתאים לדרישות שלהם. ממש עבדתי בזה". מאמציה צלחו. היא עברה בהצלחה מבחני מסוגלות הורית, ולאחר כמה חודשים הגיעו גורמי הרווחה למסקנה שהיא יכולה לגדל את בתה הקטנה. בית המשפט החליט שהמשמורת תתחלק בין ההורים באופן שווה, ולאחר שנתיים של מאבקים, חזרה ליאת לגדל את בתה, שהיתה אז בת חמש. את בנותיה הגדולות הקפידה להמשיך לבקר, חרף הסיכון הביטחוני שבהגעה להתנחלות המבודדת וחרף התנכרותן כלפיה. "ככל שחלף הזמן, התחלתי להגיע למפגשים עם הבנות הגדולות שלי בלבוש לא חרדי. הסברתי להן שעברתי שינוי בחיים, לא העליתי על דעתי שזה ישמש נגדי". אבל לדבריה, "הגרוש שלי לא קיבל את זה. הוא דיווח לפקידת הסעד שאני לא חיה על פי התורה. פקידת הסעד החלה לטעון בפגישות ובדיונים בינינו שיש קרע במשפחה, שהילדה שאני מגדלת בבית מבולבלת. "לפני ארבעה חודשים התחתנתי בשנית, הפעם עם גבר חילוני, ובזה כנראה עברתי כל גבול. זימנו אותי לוועדת החלטה (ועדה של גורמי הרווחה, שבה מתקבלות החלטות על גורל המשפחה וילדיה), עשו אצלי ביקור בית, ואז הגיע האי־מייל שלוקחים ממני את הילדה, מהיום להיום". ליאת החליטה שהיא מחריפה את מאבקה. את האי־מייל מפקידת הסעד העלתה בקבוצת הפייסבוק "הורים שכולים לילדים חיים", של הפעיל החברתי מוטי לייבל. אם בית המשפט לענייני משפחה לא יחזיר אליה את בתה - היא תעתור לבג"ץ. "פגעו בליאת בצורה קשה מאוד", אומר עורך דינה, אבי גפן. "היא הורחקה מבתה מסיבה דתית הלכתית גרידא, שאין לה מקום במדינת חוק, ואין בה שום היגיון או חשיבה על טובת הילדה. אנחנו מתכוונים להילחם על העניין עד הסוף". הטענות שהעלתה פקידת הסעד ממודיעין עילית בתסקיריה מעידות עד כמה המרכיב הדתי דומיננטי. על בעלה החדש של ליאת הודגש כי הוא מנהל אורח חיים הכולל חילול שבת כמו צפייה בטלוויזיה ויציאה לטיולי שטח בשבת. ליאת ועורך דינה מציינים כי בתסקירים נפרסו טענותיו השונות של האב כלפיה שכללו את "חשיפת הבנות לדברים לא יאים לילדות חרדיות, כמו חוף ים מעורב, וקשרים עם גברים" מספרת ליאת. פקידת הסעד ציינה שבעיני האב "רוחניותה של הילדה" חשובה יותר מכל דבר אחר, ולכן הוא מוכן שהילדה תוצא מרשותו באופן מוחלט ותחיה בסביבה ובאווירה חרדיים. כל זאת כדי שאמה, שלטענתו מדרדרת את הילדה מבחינה רוחנית, לא תיטול חלק בחייה. הצעדים שנקטו גורמי הרווחה בעיר תאמו את עמדתו של האב. המשמורת הועברה לאב החרדי, ובקרוב אמורה הילדה לעבור למשפחת אומנה חרדית. בשורה התחתונה, גורמי הרווחה, המצהירים כי טובתו של הילד מחייבת שיהיה בקשר עם שני הוריו - מעדיפים למעשה שילדה בת שש תחיה במשפחת אומנה, מאשר עם אמה החילונית.

     

    נשים חרדיות שרוצות לעזוב את הקהילה עוברות דרך ארוכה של ייסורים.

    מניתוח שערכה עמותת "יוצאים לשינוי" לנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שנערך בקרב צעירים בני 40-21 בשנים 2012-2007) עולה כי בשנים האחרונות חל גידול משמעותי במספר העוזבים את הקהילה החרדית - מ־8 אחוזים בממוצע לשנתון, עד כדי 10 אחוזים. המשמעות המספרית היא שבכל שנה עוזבים כ־1,300 איש את הקהילה החרדית. אולם בפועל, המספר גדול לאין שיעור, וקשה מאוד לאמוד אותו במדויק.

    למשל, עם המגדירים עצמם חרדים נמנים גם "חרדים אנוסים" - אלו שכלפי חוץ נוהגים כחרדים, אך למעשה חוששים לעזוב את הקהילה.

    אפרת (26) עדיין מרגישה כתיירת בעולם החילוני. היא בת למשפחה חרדית מרובת ילדים משכונת מאה שערים בירושלים. בגיל 17 נישאה לבחור המבוגר ממנה בשנתיים. מהר מאוד הפכה לאם לילדה. מערכת הנישואים היתה כושלת, ואפרת מספרת שהפכה קורבן לאלימות פיזית. כדי לנסות להציל את נישואיה נשלחה המשפחה הצעירה לקהילה חרדית בלונדון. "בתוך שנה נולד לנו עוד ילד, אבל שום דבר לא השתנה", מספרת אפרת. "עד כדי כך, שנאלצתי להסתתר עם הילדים במעון לנשים מוכות בלונדון. "החלטתי שאני חייבת להתגרש, אבל אז הבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי. הרבנים בקהילה טענו שאני ממציאה ושאיבדתי את השפיות. בעלי סירב לתת לי גט, עד שלבקשתי, הרב שלו התערב וחתמתי על התחייבות שאגדל את הילדים כחרדים. הייתי נואשת לגט, רציתי רק לברוח מהחיים האלה, ויתרתי על כל מה שמגיע לי ובלבד שהילדים יהיו אצלי. על אותו מסמך ציינתי שהוא לא מהווה מסמך משפטי, כדי שבשלב מסוים, אוכל לחיות לפי הבחירה שלי. "קיבלתי גט וחזרתי לישראל. הייתי בת 21, עם שני ילדים קטנטנים, נרגשת להכיר את הציונים, להפוך להיות חלק מהם, אולי להתגייס לצבא. גרתי באופן זמני אצל ההורים שלי במאה שערים. "חמישה שבועות אחרי שחזרתי לארץ הגרוש שלי בא לבית של הוריי. הוא רצה את הילדים ואיים לנקום בי. כל כך פחדתי, שלקחתי את הילדים וברחנו למעון לנשים מוכות". לאחר כמה שבועות עברה עם הילדים להתגורר במרכז הארץ. היא החלה לבנות את חייה בכוחות עצמה. "חשבתי שניצלתי", היא אומרת. אבל אחרי חודשיים צילצל הטלפון הנייד שלה. על הקו היה אדם שלא הכירה. "הוא אמר לי: 'אנחנו שומעים שאת לא מגדלת את הילדים כחרדים, קחי בחשבון שאנחנו יודעים מה לעשות במצב כזה'. נכנסתי להיסטריה. אחר כך היו עוד כמה טלפונים כאלה. העבירו לי את המסר שהאבא רוצה שהילדים יהיו אצלו בשבתות. השיחות האלה הפחידו אותי. פחדתי שייקחו לי את הילדים. "רצתי לעובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה של עיר מגוריי ואמרתי לה שאני מכירה את הקהילה, יודעת למה היא מסוגלת, ושאני חוששת לילדים ולעצמי. היא אמרה לי: ילדים לא נלקחים סתם ככה. ביקשתי שתפנה לגורמי הרווחה בלונדון, שהכירו את הסיפור שלי, ותקבל מהם את המידע. לא רציתי להיכנס שוב עם הילדים למקלט לנשים מוכות. היינו מספיק במקלטים. "כשהבנתי שאני לא מקבלת מענה, והרווחה לא יכולה להשיג אפילו את הניירת מלונדון, החלטתי שאני משאירה את הילדים אצל אחותי במאה שערים לחודש. כך אוכל לעשות סדר בחיים שלי ולדאוג לניירת בלונדון, ובינתיים הם יהיו במסגרת חרדית, בתוך המשפחה, וסוף סוף יניחו לנו. מבחינת אחותי זה היה מצוין, היא ראתה בזה הצלה של שתי נשמות יהודיות. לדבריה, "אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מפקידת סעד מירושלים. היא אמרה לי: 'את לא יכולה להחליט על דעת עצמך שאת מעבירה את הילדים לאחותך. ילדים הם לא יו־יו'. הסברתי לה שאני מפחדת על החיים שלי וביקשתי שיגנו עלי. כשהיה ברור לי שהרווחה לא יכולה להגן עלי, הסכמתי שאחותי תהווה משפחת אומנה לשנה. חשבתי לעצמי שבזמן הזה אני אדאג לכל, וגם אתחיל לעבוד. כל כך נדהמתי מהקושי שחוויתי פה בארץ, ששקלתי לנסות לחפש עבודה בלונדון ולחזור לשם עם הילדים. "רשויות הרווחה התחילו להערים עלי קשיים. נאלצתי להמתין חודשים ארוכים שוועדה תתכנס לדון בענייני, ובזמן הזה לא יכולתי לטוס ללונדון להביא את המסמכים. בסוף, בגלל דחיות של הדיון, נסעתי והשארתי לאחותי ייפוי כוח שהיא תייצג אותי בהליך מול הרווחה. אבל הוא לא כובד, והרווחה הוציאה צו נזקקוּת לילדים - שמשמעו שהילד מוצא מרשות הוריו ועובר לרשות גורמי הרווחה. "איבדתי שליטה על החיים של הילדים שלי, הרווחה שלטה בכל", היא טוענת. "זה היה לא ייאמן. כדי לזכות בילדים חזרה הסבירה לי פקידת הסעד שעלי 'להפגין יציבות' ולמצוא עבודה ודירה. אחרי שמונה חודשים אמרו לי שידונו שוב בתיק שלי. "בכל הזמן הזה הייתי מגיעה לפגוש את הילדים במאה שערים, לבושה כמו חרדית מכף רגל ועד ראש.אחרי שמונה חודשים פניתי שוב אל גורמי הרווחה בירושלים", היא מספרת. "הוכחתי שיש לי דירה ועבודה קבועה, ואז פתאום הוסיפו לי עוד שני תנאים: 'את צריכה להיות חרדית, ואת צריכה להיות נשואה'. ככה, במילים האלה. "שאלתי את פקידת הסעד מירושלים, שטיפלה בי, למה הם עושים לי את זה. אמרתי שאני אחיה איך שאני בוחרת לחיות, ואלה הילדים שלי. והיא אמרה לי: 'במקום שממנו את מגיעה, ככה דברים צריכים להתנהל. את לא יכולה לשנות לילדים את אורח החיים'. "לא ידעתי מה לעשות. איך ייתכן שבגלל דת לא אגדל את הילדים שלי? פניתי לכל העולם, והיחיד שעזר לי היה יו"ר צעירי מרצ, תומר רזניק. הוא המליץ לי לבקש את העברת התיק לטיפול גורמי הרווחה בתל אביב, שם התגוררתי. דיברתי עם הרווחה בתל אביב, וראיתי שהם פשוט המומים מהסיפור. "אחרי שלושה חודשים התכנסה ועדת החלטה בירושלים, בנוכחות גורמי הרווחה מתל אביב. שם הוסיפו פתאום עוד דרישה: שהאבא החרדי יגדל את הילדים. אחרי שהוא פגע בכולנו, ואחרי שבכלל לא היה חלק מהחיים שלהם. לא האמנתי שהמצב מידרדר ככה. "בהתערבות גורמי הרווחה מתל אביב ובעלה של אחותי, סוכם שאפגוש את הילדים פעמיים בשבוע, והם יגיעו אלי לביקור של 24 שעות פעם בשלושה שבועות. אחרי הביקור הראשון שלהם, אחותי הבינה שהכי טוב לילדים להיות איתי. היא לחצה על פקידות הסעד, ובתוך חודש התקיימה ועדת החלטה נוספת. זאת היתה שעת כושר. בהתערבות עו"ד בני דון־יחייא, הועבר המקרה לתל אביב. "כשדנו בתל אביב במקרה שלי, הוחלט אחרי שעה ועשרים דקות שאזכה שוב בילדים. וכך היה, אחרי יומיים הם היו איתי שוב. זה היה מדהים, הרי שום דבר לא השתנה בחיים שלי. אבל עם כל השמחה, אני לא שוכחת לרגע שהפסדתי שנתיים מהחיים שלהם, ואת זה אף אחד כבר לא יחזיר לי". הילדים משלמים את המחיר.

     

    "התנהלות מפלצתית", "החשש שייקחו לך את הילדים כשאת חוזרת בשאלה לא מנותק מהמציאות", אומרת היידי מוזס, לוביסטית חברתית בכנסת ובתו של ח"כ מנחם אליעזר מוזס מיהדות התורה. מוזס חזרה בשאלה ועזבה את הקהילה החרדית בגיל 21, עם שני ילדים, בני תשעה חודשים ושנתיים. "יש כל הזמן מסכת של הפחדה נגד אמא שרוצה לשנות משהו, שאם היא תעשה את זה, היא עומדת בפני סכנה. אלה איומים שאת שומעת על בסיס יומיומי: 'לא תלכי בדרך שלנו - ייקחו לך את הילדים'. "הנשים שסביבך שמפחידות אותך, מפוחדות עד כלות בעצמן. מראים לך כל הזמן מי החזק. וההפחדה הזאת מונעת ממך לזוז סנטימטר. מביאים אותך למצב של התמוטטות, שלא לדבר על לעזוב. "נשים חרדיות שרוצות לעזוב את הקהילה עוברות דרך ארוכה של טרור, ייסורים ופגיעה ממושכת מצד הציבור החרדי וגורמי הרווחה, שקשובים בדרך כלל לגבר ולקהילה. האישה תצטרך להילחם על הוכחה שהיא שפויה, כי הדבר הראשון שנוטלים ממנה, מרגע שהיא מפקפקת במשהו, הוא השפיות שלה. ואם את לא שפויה, איך תגדלי את הילדים. "ההתנהלות הזאת מפלצתית בעיניי. זאת התנהלות שדומה לכת, מבחינת התחושה האישית שאין מוצא. כשהחלטתי שאני מתגרשת ועוזבת, הייתי מאוד נחושה ואמיצה. לא פחדתי מכלום. באתי לבית הדין הרבני בלי ייצוג, ונלחמתי כל עוד נפשי בי".

     

    עו"ד דון־יחייא, שסייע לאפרת בשלב מכריע של מאבקה, מספר שמדובר בתופעה מתרחבת. "כשנשים חרדיות משנות כיוון בחיים, החשש הכי גדול של הבעלים הוא שגם הילדים ישנו את אורח החיים. הטרגדיות והמצוקות הן רבות. המשפחה החרדית של האישה, הוריה ואחיה, נמצאת בדילמה חריפה, גם מול הקהילה והרבנים. אם הם יעזרו לאישה, המשמעות תהיה שהילדים יפסיקו להיות חרדים. "כך שהאישה נשארת מבודדת, בודדה, מאוימת. לפעמים התנאי של הבעל לתת לה גט הוא ויתור על המשמורת. יש נשים חרדיות שנשארות נשואות וחיות חיים כפולים כדי לא לאבד את הילדים, ויש כאלה שמאבדות את הילדים בשלב הראשון, ואז נלחמות. "כשפניתי לרווחה במקרים כאלה, לקבל תסקירים של פקידות הסעד, גיליתי לא פעם הטיה שלהן לכיוון הצד החרדי. זה משום שהן באות מאזורים חרדיים או דתיים ומחזיקות בעצמן בתפיסה דתית עמוקה. בסך הכל אין לי ביקורת על פקידות הסעד, אבל כשיש התלבטות, בהחלט ייתכן שההכרעה שלהן תהיה מוטה בגלל השקפת עולמן החרדית". אלא שההטיה לא נובעת רק מתפיסת עולמן של פקידות הסעד, הנטועות בקהילה החרדית, ויש להן צורך לשמר מערכת יחסים טובה עם הרבנים בקהילה. מתברר כי בלשכות רווחה המטפלות באוכלוסייה חרדית, גם הרבנים הם חלק מקבלת ההחלטות. במקרה של ליאת, למשל, נכח בוועדות ההחלטה בעניינה גם נציגו של רבה של מודיעין עילית - הרב דן שרביט. תפקידו של הרב בוועדה הוא לדאוג שההחלטות שמתקבלות נעשות ברוח תפיסת העולם של הקהילה החרדית בעיר. לדבריו של שרביט, הוא "מתווך בין הקהילה לגורמי הרווחה בעיר". "זה לא שאני בעד הורה כזה או אחר", אמר לנו הרב בשיחה שקיימנו עימו בשבוע שעבר. "מה שעומד לנגד עיניי הוא טובת הילד בלבד. אם ילד גדל כחרדי כל חייו, לא הגיוני לטלטל אותו רק בגלל שאמא שלו החליטה להיות חילונית. ילדים צריכים יציבות". ואז ההמלצה תהיה להשאיר את הילדים אצל ההורה החרדי? "בוודאי, אבל כמובן שנבדוק אם הוא כשיר לגדל את הילדים. אם נראה שמאיזו סיבה הוא לא יכול - נמליץ על העברת הילדים למשפחות אומנה". בשם הדת תפריד ילדים מהוריהם ותמליץ על העברה לאומנה, גם אם מדובר בהורים שאין דופי במסוגלות ההורית שלהם? "זה לא בשם הדת, אלא בשם טובת הילד. אני מתסכל על כל מקרה לגופו לפי ראות עיניי, אומר את דעתי, ואז כל היושבים בוועדה, שחלקם עובדים סוציאליים וחלקם פסיכולוגים, דנים בסוגיה ובסוף מגיעים להמלצה שאנחנו מעבירים לבית המשפט או לבית הדין הרבני". בערים שבהן ריכוזים דתיים גדולים, דוגמת ירושלים, ביתר עילית, בני ברק ובית שמש, פועלות "ועדות רבנים לנושאי רווחה". הוועדות פועלות במקביל לשירותי הרווחה ולגורמי הטיפול בקהילה, ומתערבות במקרים שבהם נדרשת "יד רבנית מכוונת", כך נכתב באחד מאתרי העיריות. המעורבוּת הזאת מסייעת לקהילה החרדית לשתף פעולה עם גורמי הרווחה, שאינם תמיד חרדיים, ונתפסים לעיתים כמנוכרים או כבעלי הבנה מוגבלת לגבי עולמם של החרדים. אולם על פי כמה מקרים שהובאו לידיעתנו, ועדות רבנים היו מעורבות גם בדיונים על משמורת והסדרי ראייה. "מדובר בגוף רבני שמקשר בין העובדים הסוציאליים לקהילה החרדית", מספר אדם שבעבר השתתף בוועדות כאלו בבית שמש ובירושלים. "נערכים מפגשים תקופתיים, שבהם מעלים גורמי הרווחה מקרים שונים שבטיפולם, והרבנים מייעצים מה להחליט ואיך להתנהג. באחת הוועדות שבהן ישבתי בבית שמש, שעסקה בתחום בריאות הנפש, ישב חסיד סאטמר. אדם שבכלל לא מכיר במדינת ישראל, דובר יידיש. הוא היה זה שהינחה את גורמי הרווחה איך להתנהג".

     

    עו"ד ורד עובדיה, שעזבה את המגזר החרדי ומגדירה את עצמה כדתייה, מסבירה: "כשחרדי מסתכל על אישה שהיא אמא, הזהות החרדית שלה נתפסת כחלק בלתי נפרד מתפקודה כאם. אם נופל פגם בזהות החרדית, זה משליך בעיניו על איזו אמא היא. "הילד שלי, שגדל בשנותיו הראשונות כחרדי, רואה היום שאמא שלו לא מקיימת את כל המצוות. הוא רואה שלחברים שלו יש אמהות שונות ממני. אבל יש לו אמא, וזה הכי חשוב. "אז תיקח מילד את אמו, את עמוד השדרה שלו, בגלל שהיא לא תואמת את התבנית הדתית שמישהו קבע? עשו מהחרדיות דת, והחרדיות היא לא דת. צריך לשקול את הדברים, וזה בדיוק התפקיד של גורמי המקצוע ברשויות הרווחה.

    מה נורא יותר: שילד יחיה עם אמא שאינה חרדית - או שהוא יחיה בלי אמא בכלל?".

     

    רבקה (34) מביתר עילית אינה מגדלת את שני בניה כבר חמש שנים. "בתסקירים של פקידות הסעד נכתב עלי שאני אמא טובה שדואגת לילדים שלה. ההורות שלי מעולם לא הוטלה בספק. אבל ברגע שהגרוש שלי טען שאני כבר לא דתייה מספיק, שתי פקידות סעד בעיר, שאחת מהן חרדית והשנייה דתייה, המליצו על העברת משמורת זמנית לאבא לשישה חודשים, בגלל שאני 'חושפת את הילדים לתכנים שמסכנים אותם'. המשמורת הזמנית הפכה לקבועה, וכך איבדתי את הילדים". רבקה גדלה במשפחה חרדית בירושלים והתחתנה בשידוך בגיל 18. לפני שמונה שנים, בגיל 26, התגרשה ויצאה לחיים חדשים, שהובילו אותה לחזור בשאלה. "המלחמה על המשמורת התחילה אחרי הגירושים. "בהתחלה המשכתי להתגורר בביתר עילית, אבל התחלתי להתלבש קצת שונה. הייתי מטפחת את עצמי ומתאפרת. האבא בכלל לא רצה להיות עם הילדים", היא טוענת. "הוא אמר שהוא לא יכול להגיע מוקדם הביתה, ואולי עדיף שיוציאו אותם למשפחת אומנה. "כשכבר היה לי בן זוג חדש והגרוש שלי התחתן בשנית, הוא פנה לרווחה וביקש משמורת מלאה. הוא טען שאני מזניחה את הילדים. שלוש פעמים באה אלי בהפתעה עובדת סוציאלית לעשות ביקורת, ותמיד אמרה לי שהבית נקי ומסודר. לדבריה, "כשהילדים היו חוזרים לאביהם לאחר שבת אצלי, הוא היה חוקר אותם איפה הם היו ומה הם עשו, ואז לוקח אותם לפקידת הסעד ומספר לה את מה ששמע מהם. לא פעם, פקידות הסעד היו קוראות לי אליהן ונוזפות בי על ההתנהגות הלא צנועה. "פעם הן התקשרו ואמרו שהילדים סיפרו שאני נוסעת איתם בשבתות לבקר את החבר שלי, שהם רואים שם טלוויזיה. הם גם סיפרו שאני ישנה איתו באותו חדר. הייתי בלחץ מטורף. ניסיתי להבין מה אני צריכה להגיד כדי להרגיע אותן, שלא יפגעו בקשר שלי עם הילדים. הרגשתי שממש חודרים לי לפרטיות אבל עוד לא הבנתי לאן הן חותרות. "פעם אחרת לקחתי את הילדים לים בשבת, עם בן הזוג החדש שלי. זאת היתה שבת מאוד כיפית, הילדים היו בעננים. אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מהרווחה, שהילדים התלוננו שהם היו בחוף ים מעורב, ושזה לא מקובל שאישה חרדית תלך עם הילדים שלה לחוף כזה, ועוד עם בן זוג חילוני. "אחרי המקרה הזה, פקידת הסעד המליצה על העברת המשמורת הזמנית לגרוש שלי, וכך היה. במהלך חצי השנה שהילדים היו במשמורת שלו, שנינו קיבלנו הוראה מבית הדין הרבני לערוך בדיקת מסוגלות הורית". לטענתה, "אני עשיתי את הבדיקה ונמצאתי כשירה, אבל הוא התנגד לעבור אותה מאחר שהפסיכולוגית היא אישה חילונית. בלשכת הרווחה בעיר לא ייחסו לכך שום חשיבות. העובדת הסוציאלית אמרה לי, 'אני לא מבינה בשביל מה צריך בדיקת מסוגלות הורית'. "אפילו בבית הדין, במקום לחזור ולקיים דיון רציני על המסוגלות ההורית של שנינו, הם העדיפו לקיים דיון על הנעליים שקניתי לילדים ועל היחסים שלי עם בן זוגי. באחד הדיונים הם לא הפסיקו לחקור אם בן הזוג שלי יודע מהי פרשת השבוע, ועל מה ילדיי לומדים בבית הספר. זה היה מייאש. "היחס של העובדות הסוציאליות אלי היה מבזה ומשפיל", היא אומרת. "לא קיבלתי מענה לבקשות שלי, תמיד זימנו אותי לפגישות כדי להודיע לי על החלטות שקיבלו ולא כדי לשמוע מה יש לי להגיד בעניין. העיקר שהילדים יישארו חרדים". הפעם נלקחה המשמורת מרבקה לצמיתות, ללא דיון ובלי שהתקיימה ועדת החלטה בנוכחותה. ההחלטה קיבלה את אישור בית הדין הרבני - שוב, ללא נוכחותה. "את ההודעה קיבלתי מפקידת הסעד, כמה שעות לפני ביצוע ההחלטה", מספרת רבקה. "לא הבנתי איך מוציאים ממני את הילדים בלי שאהיה בדיון, בלי שאוכל לספר את הצד שלי בכל הסיפור ההזוי הזה. כששאלתי את פקידת הסעד איך קורה דבר כזה, היא אמרה שבגלל הדחיפות וחשיפת הילדים לעולם חילוני ולתכנים שמסכנים אותם, לא התקיים דיון. "במקום לסייע, העובדות הסוציאליות האלו גרמו נזק עצום לילדים שלי. בית הדין לא נתן שום משקל לטענות שלי, כאמא שלהם. לי ברור שכל מה שעמד לנגד עיניהם של הרווחה ובית הדין זה הדת". היום רבקה רואה את ילדיה פעם בשבוע, מסיום המסגרת הלימודית ועד הבוקר שלמחרת, ובכל סוף שבוע שני. במהלך השבוע אין לה כל קשר איתם, מאחר שהגרוש שלה לא מאפשר להם לשוחח איתה בטלפון. "מצבם הבריאותי, הנפשי, הרגשי והלימודי של הילדים מידרדר ומידרדר, ואין לי איך להושיע אותם", היא אומרת. "היו לי שני ילדים נורמטיביים, שמחים ומאושרים, והיום הבן הגדול שלי עצוב ולא מפסיק לבכות. יום אחד הוא שאל אותי למה לא התגרשנו לפני שהוא נולד. הבן הקטן הועבר לא מזמן למסגרת של החינוך המיוחד, בגלל קשיים רגשיים. הלב שלי נקרע". כעת, רבקה מספרת שהחליטה "לשחק את המשחק עד תום", כדי להחזיר את הילדים לידיה. "בבית אני חילונית לגמרי, אבל כלפי חוץ - חרדית. לא פשוט לתמרן בין שני העולמות, אבל אני אעשה כל שביכולתי על מנת לגדל את הילדים. אלחם עליהם עד טיפת דמי האחרונה".

     

    גלית (44), אם לשישה ילדים, חוותה התנהלות דומה של מערכת הרווחה בביתר עילית. לפני כמה חודשים קיבלה את הגט שלו ייחלה תקופה ארוכה. 16 שנים היתה נשואה, ובמהלכן, היא מספרת, עברה מסכת התעללות נפשית מצד בעלה, שכללה גם אלימות פיזית. היא נפרדה מבעלה בשנת 2009, והמשיכה לגור עם ילדיה בביתם בביתר עילית. כעבור כשנה הגיע בעלה לשעבר לבית, הכניס את הילדים לרכבו וניסה לדרוס אותה, לעיני השכנים, תוך כדי שהוא צועק שהוא עומד להעלימם מחייה. גלית נתקפה פחד, ומיהרה לפנות לגורמי הרווחה בעיר. "פקידת הסעד המליצה לי לפנות לבית המשפט ולבקש צו הגנה לילדים ולי. יום לאחר מכן הגעתי הביתה וגיליתי מכתב על הדלת, שמודיע לי שעקב היותי אם מזניחה ומתעללת, הילדים מוּצאים ממשמורתי לאלתר ועוברים למשמורת האב. "הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. בכיתי בלי יכולת לעצור. הילדים לא הבינו לאן נעלמתי להם. הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, ואז הבנתי שהגרוש שלי תפר לי תיק של משוגעת ברווחה". שבורה, בודדה ומפוחדת, שכרה גלית דירה ביישוב דתי לאומי סמוך. אבל לטענתה, זה היה יותר ממה שגורמי הרווחה החרדיים בעיר יכלו להכיל. "למרות שאני עדיין דתייה, הם פירשו את מגוריי ביישוב לא חרדי כהתרחקות מהדת, למרות שנזהרו לא לקרוא לילד בשמו. העובדות הסוציאליות אמרו לי: 'הילדים מדווחים שיש לך טלוויזיה בבית ושאת מתחברת לאינטרנט לא כשר'. היה אפשר לראות שזה מטריד אותן הרבה יותר מהעובדה שאני מדווחת להן השכם והערב על האלימות של הגרוש שלי נגדי ועל האיומים המפורשים שלו להעלים מחיי את הילדים". בשנת 2011 פנתה גלית באמצעות עורכת דין מהסיוע המשפטי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, כדי שיפסוק לה מזונות עד לגירושים. "העובדה שלא פניתי לבית הדין הרבני לא התקבלה בעין יפה על ידי הרווחה ורבנים משפיעים בעיר. לא פעם רמזה לי פקידת הסעד, בשיחות טלפונית ובמפגשים, שבמגזר החרדי לא מקובל לערב גורמים חילוניים. "בסוף הם אימצו את הגירסה של הגרוש שלי, שאני אישה מורדת שמזניחה את הילדים וזקוקה לטיפול פסיכיאטרי. הילדים עברו להתגורר עם אבא שלהם בבית של הסבתא, ושללו ממני אפילו את הסדרי הראייה לתקופה של חצי שנה, בהמלצת פקידת הסעד. מאז ועד היום, כבר שנתיים, אני רואה אותם לשעה אחת בשבוע במרכז קשר". בניסיון נואש להוכיח את שפיותה פנתה גלית לפסיכיאטר פרופ' יגאל גינת. בחוות דעת מפורטת כתב גינת: "נראה לי כי לא נעשתה, במקרה הזה, הערכת מסוגלות הורית אובייקטיבית, וכמעט כל הנתונים שעל פיהם הוצאו הילדים מחזקתה של גלית, מבוססים על אינפורמציה מפי הבעל. "נראה לי כי בהיות הבעל חוזר בתשובה, היות שהנושא מטופל בעיר חרדית, היות שגלית אינה נחשבת מספיק חרדית והיות שהיא פנתה מיוזמתה לבית המשפט לענייני משפחה מחוץ לביתר עילית, פעלו כאן שיקולים מתוך מגמה שהילדים יגדלו בסביבה חרדית יותר. שיקולים אלה, למרות שלא נאמרו בגלוי וללא ספק יוכחשו, היו בין העילות להחלטה על הוצאת הילדים מרשות אמם".

     

    גם גברים נפגעים לא רק נשים חוזרות בשאלה נפגעות ומאוימות, "אני נדפק פעמיים - גם בגלל שחזרתי בשאלה וגם בגלל שאני גבר", אומר מיכאל (30), אב לבן ובת, המטופל בלשכת רווחה בירושלים. "הסיכויים שלי לקבל את המשמורת על הילדים היו אפסיים. ברגע שאתה חוזר בשאלה, כולם מתגייסים למלחמה נגדך, כאילו אתה מרדכי ואנונו. אתה משתחרר ממאסר עולם, שיכור מחופש, לא מאמין שאתה יכול לנסוע בשבת, ללבוש מה שאתה רוצה ולצאת עם בחורות. זה לא אומר שאתה לא יכול ולא רוצה להיות אבא לילדים שלך. "בצד השני, לעומת זאת, שום דבר לא מתערער, ורק מחכים שתיפול. אורבים לך, עוקבים אחריך. מספיק שתאחר או לא תגיע למפגש עם הילדים כדי שהכל יתפוצץ לך בידיים. לגורמי הרווחה הכי קל לזרום עם המשפחה המורחבת, עם הקהילה ועם גורמי הסמכות הרבניים, מאשר עם הצד שמנגד, שעומד בודד מול כולם. מין עוף מוזר שבחר לפרוש כנפיים פצועות ולנצל את זכות הבחירה שלו בחיים. "בבית הדין הרבני", טוען מיכאל, "יש המחזיקים בתפיסה שחוזר בשאלה עלול לפגוע בילדים, כי הוא חושף אותם לחילוניוּת. ככל שאתה אבא טוב יותר ומתפקד יותר, כך הסיכון לחרדיות של הילדים גדול יותר. מדובר במחלוקת ערכית, במלחמת תרבות. החשיבות של הקשר של הילדים עם שני הוריהם מתגמדת לעומת האמונה, מלחמת הנשמות, הצלת הילדים משמד. "בעיני הילדים שלי, החיים שלי הם בגדר עבירה אחת גדולה, מכל בחינה. לכן ביקשתי להעביר אותם לחינוך ממלכתי־דתי, כזה שמלמד לכבד גם את הצד הדתי וגם את הצד החילוני. אבל פקידת הסעד לא התייחסה לבקשה ואמרה שצריך להגן על היציבות שלהם, ולכן הם יישארו בחינוך חרדי. יש פה עול מטורף על הילדים, הם מחונכים לשנוא את אבא שלהם. מחיר החופש והבחירה הוא הילדים. זה מוציא אותי מדעתי". בית המשפט לענייני משפחה בירושלים העניק את המשמורת על הילדים לאם, ונתן למיכאל הסדרי ראייה: יומיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. נקבע כי בעת פגישותיו עם הילדים, עליו לשמור על אורח חיים חרדי. "במצב הזה, כל צעד שלי כחילוני יכול להיראות בעייתי. מספיק שאקח אותם לבקר חברים לא חרדים, או שלא אחבוש כיפה לרגע, או שאתן להם לצפות ב'מומינים' ביו־טיוב. האמא חקרה אותם על כל מה שהם עברו אצלי, וכל כך הרבה דברים נזקפו לרעתי, בעוד שלהסתה הקשה נגדי בצד השני לא נתנו שום ביטוי. "אני ממשיך במאבק לשמור על קשר עם הילדים שלי כבר שנתיים, תוך כדי ניסיון לבנות חיים חדשים", מודה מיכאל בייאוש. "זה קשה, הרבה יותר קשה ממה שניתן להעלות על הדעת. רוב האנשים היו מוותרים מזמן. להסדרי הראייה אין שום משמעות, העמידה בהם לא נאכפת. "כבר כמה שבועות שלא ראיתי את הילדים שלי. הם מוסתים נגדי כל הזמן", הוא מספר. "התרעתי על הקרע שנוצר בינינו גם בפני פקידות הסעד וגם בפני בית המשפט, ואין מי שיקשיב. כשמדובר בילדים, כל יום של נתק הוא קריטי. אבל הזמן עובר, ההליכים נמשכים, ואני מתחיל להבין שאני עומד לאבד את הילדים. הובסתי במלחמה שהיתה אבודה מראש".

     

    לדברי אלי צויק, פעיל ותיק בקהילת החוזרים בשאלה, שליווה רבים שעברו את התהליך ונאבקו על ילדיהם, "ברגע שאחד ההורים מבצע את הצעד הגדול ועוזב את העולם החרדי, הילדים שלו יילקחו לאיזה רב מפורסם, והוא יביט בהם, יכווץ את גביניו וכולם סביבו יתלחשו ויהיו מודאגים, וכך הילד יבין שמשהו נורא קרה: האבא או האמא השתגעו. המילה שְמָד נכנסת מייד לפעולה. אוספים כסף למאבק המשפטי, וקהילה שלמה מתגייסת לעמוד על המשמר. "לתוך הקלחת הזאת נכנסים גורמי הרווחה, שאו שהם חרדיים ולכן הם מוטים מלכתחילה, או שהם לא מתייחסים או לא מודעים לכך שאם יהיה צורך, מראשון ועד אחרון ישקרו להם כדי להשאיר את הילדים חרדים. כך שבמצב הזה אתה אנדרדוג מעצם היותך לא חרדי. היציאה מארון הקודש מקבעת אותך בעמדת נחיתות". 

     

    שלומית (33) מירושלים חזרה בשאלה ומגדלת את בתה בת ה־12, ועדיין מחויבת לשלוח אותה לבית ספר חרדי בלתי מוכר, הנמנה עם זרם קנאי קיצוני שאינו מכיר במדינת ישראל. היא גדלה באחת הקהילות החרדיות הנוקשות והמבודדות שקיימות בארץ. לאחר שבע שנות נישואים, רגע לפני שבתה היחידה עולה לכיתה א', החליטה לממש את שאיפתה הגדולה: להתגרש ולעזוב את הקהילה החרדית. "ברגע של אומץ הגשתי בקשה לגירושים. חשבתי שבית הדין הרבני לא יעמוד לצידי, ולכן פתחתי את התיק בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. כשהגרוש שלי קיבל את המסמכים, הוא ואנשים מהקהילה איימו עלי שיחטפו לי את הילדה ואני לא אראה אותה יותר. בלית ברירה נשארנו לגור יחד עוד שמונה חודשים, ואז הגענו להסכם שאני והילדה נעבור לגור בירושלים והוא ייתן לי גט. "הופניתי לרווחה כדי לקבוע משמורת וזמני שהייה, ושם הסתרתי את העובדה שבבית אני חילונית. כל פקידות הסעד הדתיות והחרדיות שפגשתי מושפעות מאורח חייהן ומתפיסת עולמן האישית. אני חושבת שמבחינתן, מי שעוזב את הדת הוא אדם משוגע, ולכן הן לא נוטות להמליץ עליו כעל הורה משמורן". לאחר הגירושים, במשך שלוש שנים וחצי, נאבקה שלומית כדי לקבל את המשמורת על בתה, שבינתיים חיה עימה. "כשהרגשתי שאני לא יכולה עוד לשקר לגבי אורח החיים שלי ולחיות בשני העולמות, המפגשים עם פקידות הסעד הפכו להיות קשים וטעונים. "מצד אחד הייתי חילונית, ומצד שני שמרתי שבת, כי הן חייבו אותי. אבל אז השתמשו בזה נגדי וכתבו עלי בתסקירים שאני אישה לא יציבה, ושעדיין לא החלטתי איך אני רוצה לחיות. במקום להתמקד בשאלה אם אני אמא שמתפקדת כראוי ודואגת לכל מחסורה של בתי, התמקדו בנושא הדת. למרבה המזל, השופט הבין שאין לי שום בעיה, ובניגוד להמלצת התסקיר, הוא העניק לי לפני שנה וחצי משמורת מלאה על הילדה". אבל בכך לא תמו הבעיות. על הפרק עמד גם נושא החינוך של הילדה. האב סירב בכל תוקף לאפשר לילדה ללמוד מחוץ לקהילה. "אחרי שחזרתי בשאלה הבנתי עד כמה הקהילה סוגרת אותך במקום של חוסר השכלה וחוסר הבנה בסיסית על מה שקורה בעולם שבחוץ. ידעתי שלילדה ייגרם נזק אם היא תלמד בתוך הקהילה והיא תצבור פער ביחס לבני גילה בישראל, שמתחנכים במערכת החינוך המוכרת ולומדים מקצועות ליבה כמו חשבון ואנגלית. אבל הגרוש שלי לא הסכים בשום אופן, והיא נכנסה לבית ספר חרדי קיצוני. "בהתחלה עוד הצלחתי להשלים עם זה שלרווחה לוקח כל כך הרבה זמן לקבל החלטה לגבי סוג בית הספר שבו הילדה תלמד. אבל היום היא כבר בת 12, והיא אומרת באופן נחרץ שהיא לא רוצה עוד ללמוד בבית הספר הזה, ואף אחד לא מקשיב לה. "אבא שלה כל הזמן מפעיל עליה לחץ רגשי ומאיים עליה שאם לא תלמד שם, הוא יפסיק לאהוב אותה וינתק איתה את הקשר, ובסופו של דבר, כל ילד זקוק לאהבה של אבא שלו. יש פה אנשי מקצוע שמפחדים לקחת החלטה, בין שמתוך אמונה ובין שמתוך לחץ שמופעל עליהם על ידי הקהילה. "בינתיים הבת שלי היא זאת שמשלמת את המחיר. בוועדת תסקירים שהתקיימה לפני שלושה חודשים ישבו חמש עובדות סוציאליות ופקידות סעד, חלקן מנהלות בכירות. במקום לדון אם נכון שהילדה תמשיך להתחנך במסגרת חרדית קיצונית, שהשפה היחידה שמדברים בה היא יידיש, בזמן שכבר חמש שנים היא חיה איתי כחילונית גמורה, הן שאלו אותי אם אני עדיין מחללת שבת. הן איימו עלי מפורשות, שאם לא אשמור שבת - כדאי שאזכור שתמיד אפשר לקחת ממני את המשמורת"

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון