כותרות TheMarker >
    ';
    0

    סיכום 2014: סרטי השנה של תרבות רעה (ועוד)

    1 תגובות   יום שישי , 9/1/15, 14:37

    אין מאושר ממני לחזור לכתוב בבלוג. אחרי חודשי היעדרות ארוכים, שנבעו הן מלחץ רב בחיי האישיים והן בעובדה המצערת ששכחתי את ססמתי לבלוג, אני חוזר בדיוק (בערך) לתקופה שאני הכי אוהב בשנה: סוף דצמבר-תחילת ינואר. אין המון דברים שאני אוהב כמו לסכם את השנה הקולנועית, ולמרות הביקורות המועטות שפורסמו פה בחודשים האחרונים, אין זה אומר שלא צפיתי בסרטים. לאט-לאט אומנם, וממש לא את כל הסרטים שרציתי, אבל ראיתי מספיק מהם בשביל להרכיב את עשיריית סרטי השנה שלי, שגם הפעם טומנים בחובם סרטים שלא הופצו בארץ, לצד כאלו שכן, וקרב צמוד מאוד בין שלושת הסרטים המאכלסים את השלישייה הראשונה. אז קודם כל, התנצלות על ההיעדרות הממושכת, והבטחה שלי לא רק לקוראים אלא גם לעצמי, לנסות ולראות יותר סרטים ולכתוב יותר ביקורות. 

     

    קודם כל, ציונים לשבח לשלושה סרטים שכמעט ונכנסו: 

     

    "יפה לנצח" 

    סרטו זוכה האוסקר של הבמאי האיטלקי הגאון פאולו סורנטינו הוא חגיגה קולנועית צבעונית ומסנוורת, ציור מרהיב שכמו צויר על הקנבס הגדול ביותר בצבעים הבוהקים ביותר, ועדיין יצא ישר, מלא בהיגיון ואיכשהו פשוט. סרט שהוא כישוף, מסיבה, בלגן, ויופי בלתי נגמר. 

     

    "הזאב מוול סטריט" 

    כולם יכולים להמשיך לדבר אודות סרטו של מרטין סקורסזה, ללהג עליו ומה לא, אבל בעיניי הוא פשוט חתיכת יצירה מטורפת וחסרת מעצורים, מצחיקה עד דמעות ושעוברת מהר יותר מסרט אינדי בן שעה ורבע, למרות שאורכו שלוש שעות. לאונרדו דיקפריו וג'ונה היל פשוט ענקים בסרט הזה, וסקורסזה מוכיח שעוד נשאר לו המון תחמושת, ושהוא גם יודע איך להנות. 

     

    "הפשיטה 2" 

    ההמשך ללהיט האקשן המסחרר משנת 2011 הוכיח עצמו לא רק כהמשך ראוי לקודמו המצוין, אלא גם כסרט טוב ממנו, מורכב ממנו בהרבה, ומסחרר ממנו פי מאה. הפעם אנו לא נמצאים בבניין קלסטרופובי אחד, ואין עלילה שהיא כמעט חסרת היגיון, אלא עלילת פשע מרובת דמויות ותככים, סאגת אקשן שהיא מחול אלימות מנקר עיניים, והכל ארוז בשעתיים וחצי ארוכות למדי אבל ששוות כל רגע. 

     

    עשר סרטי השנה:  


    10. "טווח קצר 12" (או: "בית זמני")  


    ''

     

    "טווח קצר 12" ("Short Term 12"), לא הופץ מסחרית בארץ, אלא הסתובב באי-אילו פסטיבלים וגם הגיע לVOD בסופו של דבר, ומאז שראיתי אותו הוא פשוט לא עוזב אותי. סיפורה של עובדת בבית מחסה לנוער בסיכון, אשר מונעת מטרגדיה אישית מעברה, וקשריה עם העובדים במקום והילדים המיוחדים המתגוררים שם. ככה פשוט, ככה מדהים. סרטו של דסטין קרטון, שמוכיח בשעה וחצי של סרט קטנטן ואינטימי, שהוא עומד להיות שם גדול, הוא יצירה כואבת, ולופתת, במסווה של סרט עדין. בידיים של כמעט כל אחד אחר, היה יכול לצאת כאן דרמת קיטש אינדי שכל מטרתה היא לסחוט דמעות, אך בידיו של קרטון הצעיר זה הופך לאחד מן הסרטים הטובים ביותר שיצא לי לחוות בשנה האחרונה, עם תצוגת משחק יוצאת מגדר הרגיל של ברי לרסון הנהדרת, וסצינת ראפ אחת בלתי נשכחת. 

     

    9. "רכבת הקרח"  

     

    ''


    אחת הביקורות המהללות ביותר שיצא לי לכתוב היה אודות סרטו הראשון באנגלית של הבמאי הדרום קוריאני הענק בונג ג'ון הו, יצירת מדע-בדיוני המתרחשת ברכבת אחת בלתי-נגמרת, סיוט ממושך שתופס אותך בחוזקה ולא עוזב, ימים שלמים אחרי הצפייה. זהו מופע וירטואוזי של במאי, שלוקח סיפור מאוס על המעמד הנמוך, שמקבל בראש כל הזמן מהמעמד הגבוה, שיושב לו לבוש בבגדים יקרים, אוכל המון, ומשאיר רק את השאריות שהכלב לא אכל, והופך אותו ליצירה שהיא פטיש בראש, רכבת הרים קולנועית. כמו שכתבתי בביקורת שלי על הסרט, הגדולה של היצירה הזו היא בכך שאין לאין לברוח, אנו כל הזמן עם קרטיס וחבורת הלוחמים שלו, מחויבים להתקדם, אסור לעצור, ואין לנו היכן להתקדם, אנו מוכרחים ללכת עמם צעד-צעד במבוך הקרונות האינטנסיבי והמפחיד, ולמרות שאפשר לכסות לרגע את העיניים, ולברוח לשנייה מן הזוועות המעוצבים ביופי קולנועי מרהיב, אנחנו לא עושים זאת, כי "רכבת הקרח" אוחז בך ולא עוזב. 

     

    8. "אפס ביחסי אנוש"  

     

    ''


    הסרט הישראלי היחיד ברשימה הוא ללא ספק אחד מן הטובים ביותר שלי יצא לראות בשנים האחרונות, ונראה שדווקא פה כולם מסכימים איתי. כמעט כל מי שאני מכיר צפה בסרט, וכל אחד מהם אהב אותו עד עמקי נשמתו. כל אחד מצא בו פינה אחרת, ולכל אחד כבר יש את הציטוט שלו והסצינה שלו. טליה לביא, וצוות השחקניות המוכשרות בצורה בלתי רגילה שלה, יצרו סרט שמעבר לכך שהוא קולנוע גדול, ומעבר לכך שהוא כה ישראלי, הוא אנושי בצורה מפחידה. זה אחד מן הסרטים האנושיים ביותר שיצאו השנה, וזו קומדיה שחורה משחור, סוריאליסטית אפילו, עם טון קומי מושלם, דאנה איבגי מלכה אחת, נלי תגר מלכה שנייה, וקולנוענית אחת שמגיע לה כל מחיאות הכפיים הסוערות, וכל האהבה שהיא קיבלה ועוד תקבל. סרט עצום. 

     

    7. "פרנק"  

     

    ''


    לא היה לי מושג מה זה לפני שנכנסתי להקרנה באולם בקולנוע לב בדיזינגוף. ידעתי שזוהי קומדיה מוזיקלית מוזרה והיפסטרית, עם מייקל פאסבינדר. אבל לא ידעתי שאני אבכה בסוף ההקרנה (אני יודע, אני בוכה המון בסרטים), ושאחזור יום למחרת לראות אותו שוב, למרות שהיו לי דברים דחופים יותר לעשות, ושכל מה שאשמע בשבועות שיגיעו הוא שיר המבוצע בסרט, ולא ידעתי שאתאהב כל-כך. "פרנק" הוא לא סרט שייזכר עוד שנים, הוא לא מופת של קולנוע, אבל הוא סרט שנגע בי במקום מאוד עמוק, שהחיבוק שלו היה גם חם מאוד ואוהב מאוד, אבל גם קר. סיפורם של חברי להקה מוזרה מאוד, שמנהיגה מסתובב כל הזמן עם מסיכה ענקית, והקלידן החדש שלהם, שיודע שהוא לא מוזיקאי גדול אבל ממש רוצה להיות אחד, אשר מספר לנו את הסיפור מנקודת מבטו, סרט קטן, לא מרהיב בשום צורה, אבל בדיוק הסרט שהייתי צריך כנראה. 

     

    6. "מלון גרנד בודפשט" 

     

    ''


    איזה מזל שווס אנדרסון הוציא השנה סרט חדש, ובדיוק ליום-ההולדת שלי. אין מתנה טובה מזו. אני מאוד אוהב את ווס אנדרסון, ואני תמיד מוכן, בכל מצב, לראות את "ממלכת אור הירח", שמאז שראיתי אותו לפני שנתיים הוא לא עוזב אותי, ואת "משפחת טננבאום", יצירת מופת כואבת. "מלון גרנד בודפשט" לא תפס אותי בפעם הראשונה כמו שאר סרטיו של הבמאי, אבל ברגע שהוא כן תפס אותי, הוא לא עזב, והבנתי למה מדובר, כמו במקרה של "פרנק", בדיוק בסרט שהייתי צריך. סרט שהוא עלילת פשע, שהוא קומדיה, שהוא דרמה עדינה, שהוא סיפור תקופתי, אבל שהוא בעצם סיפור על ידידות של שני אנשים, התלויים בה אבל לא מוכנים להודות בכך, לא מתוך אגו, אלא מכיוון שהם באמת לא מבינים שהידידות ביניהם היא הדבר החשוב ביותר, ואז הם מבינים זאת, ונלחמים עבורה. זהו גם סרט על שינויים קריטיים בהיסטוריה, שתמיד נמצאים ברקע של סיפורם של גוסטב ה. וזירו, וכמו תמיד עם ווס אנדרסון, הכל מעוצב בצבעוניות יפיפייה, בצורה שהיא כה ייחודית לאנדרסון שהיא כמעט בדיחה, אבל היא כה יפה ונהדרת שהיא לא יכולה להיות כזאת. ורייף פיינס. הלוואי ויזכה באוסקר. 

     

    5. "נעלמת"  

     

    ''


    מבוסס על ספר שלא שמעתי עליו. עם בן אפלק בתפקיד הראשי. הטריילרים לא עושים לי את זה בכלל. הביקורות לא שוחטות, אבל גם לא משתפכות. לא ציפיתי להמון. אבל אז דיוויד פינצ'ר עוד פעם הוכיח אותי על טעותי, והנחית על ראשי את היצירה המטלטלת הזו, בעיניי אחד משלושת הסרטים הטובים ביותר של הבמאי. ומדובר פה באחד מן הבמאים האמריקאים שאני הכי אוהב, וזה רק מראה כמה כל אחד מחמשת הסרטים בחמישייה הראשונה יכול להיות סרט השנה בעיניי. כל אחד מהם היה במקום הראשון בשלב מסוים, ובעיניי כל אחד מהם ראוי לתואר. סרטו של פינצ'ר גם עשוי לעילא, מופת של עריכה, צילום, מוזיקה ואפילו משחק, בעיקר בזכות הופעתה של רוזמנוד פייק, שדיממה את עצמה על המסך בהופעה פשוט גדולה, וגם תסריט ענק ועבודת בימוי מרהיבה. "נעלמת" הוא עוד רגע יצירת מופת. רחוק מרחק נגיעה. 

     

    4. "וויפלאש"  

     

    ''


    וואו. גם בשנה שעברה היה סרט אחד ברשימה שזו המילה היחידה אשר הצלחתי להוציא מעצמי על מנת לתאר אותו ("מנועים קדושים", מקום 2). "וויפלאש", סרטו של הבמאי הצעיר דמיאן שאזל, הוא הוכחה נוספת לכך שזוהי שנתם של הצעירים והטירונים. זהו הסרט השלישי ברשימה של במאי שזהו סרטו הראשון או השני. אבל זה גם סרט שהוא פצצה מתקתקת, סרט שלא עוצר לרגע, שכל הזמן זז ושמתפוצץ על המסך כל דקה, ואיכשהו נשאר לו עוד ועוד תחמושת על מנת להמשיך להתפוצץ. מעולם לא ראיתי סרט כה אינטנסיבי אודות מוזיקה, אודות הרצון להיות הכי טוב, ואף פעם זיעה ודם לא ייראו לי אותו הדבר אחרי הסרט הזה. דמיאן שאזל הוא במאי שאני מכריז עליו כבר עכשיו כאחד הגדולים, אבל שני השחקנים הראשיים הם אלו שאני רוצה להתעכב עליהם. מיילס טלר, שחקן שמתנודד בין יצירות מעניינות יותר לפחות, ושלא היה ברור אם הוא אכן שחקן טוב או שהוא רק מעמיד פנים, מוכיח ב"וויפלאש" שהוא שחקן ענק, ואני מאוד מאוד אכעס אם הוא לא יהיה מועמד לאוסקר. וג'יי.קיי. סימונס נותן את ההופעה המפחידה ביותר שראיתי מזה תקופה ארוכה כמורה חסר המעצורים, שדוחף את תלמידיו עד לקצה, עד ליזע ולדם ולדמעות, כי זו הדרך הנכונה היחידה להוציא גאונים. איזה תפקיד ענק של סימונס, ההופעה הגדולה של השנה. 

     

    3. "היא"  

     

    ''


    באמת שלא חשבתי שאראה סרט שאני אוהב יותר מ"היא" של ספייק ג'ונז השנה. לא חשבתי שזה הגיוני לאהוב סרט יותר ממה שאני אוהב את הסרט הזה. אבל מסתבר שמצאתי, ואפילו שניים. "היא" הוא עדיין יצירת מופת בעיניי, סרט חכם, מרגש עד דמעות, יפה כמו בחורה עדינה בשמלה לבנה המתהלכת על החוף יחפה. ספייק ג'ונז זכה באוסקר על התסריט המקורי שכתב עבור הסרט הזה, ויצא לי כבר לצפות בסרט עם התסריט ליד, ורק אז הבנתי עד כמה ענק סרטו של הקולנוען, של היוצר המיוחד הזה. זה סרט שמושך אותך אליו פיזית, שמדבר אל איזושהי נקודה בלב שלך שלא ידעת שקיימת, מזכיר לך שאתה צריך להתאהב, שזה בסדר להתאהב, שזה מותר, אבל שזה גם כואב מאוד, ושעלייך להיות מוכן למכה שכנראה תגיע בעקבות ההתאהבות. אבל למרות הכאב, אתה חייב להתאהב. זה סרט שמונע על-ידי אהבה, וזה הסרט הכי טוב שנעשה בשנים האחרונות על אהבה. הוא על הדרך גם סרט מדע-בדיוני מצוין, ויש בו את חואקין פיניקס.

     

    2. "התבגרות"  

     

    ''


     "התבגרות" הוא סרט השנה שלי. הוא סרט העשור שלי. רק שהוא גם לא. הסרט שבמקום הראשון עקף אותו רק בקצת. כל-כך קצת שהוא כמעט ולא עקף אותו. יצירתו האפית של ריצ'ארד לינקלייטר אודות התבגרות, העוקבת אחר סיפורו של מייסון, משהיה בן שש ועד שהיה בן שמונה-עשרה, הוא סרט שאני בטוח שאני אוהב גם עוד ארבעים שנים. זהו סרט שעזבו שהוא ריגש אותי כמו שאף סרט אחר לא ריגש אותי, שהוא עבודת אומנות מרהיבה המכריזה על יוצרה כאחד הגדולים בעולם, זה סרט שדחף אותי ללכת ולשנות המון דברים בחיי. סרט שגרם לי להזיז דברים, לטפל בעצמי, ולהתאהב. הפעם בבן-אדם בשר ודם, ולא סרט. אין לי מספיק סופרלטיבים לתת ל"התבגרות", אז רק אגיד שהוא הסרט הטוב של השנה. אבל..

     

    1. "בתוך לואין דיוויס"  

     

    ''


     כן, מתחכם, אני יודע. "בתוך לואין דיוויס" הוא, טכנית, סרט מבציר 2013, אלא שהוא הופץ בארצנו רק ב2014. ככה או ככה, סרטם של האחים כהן הפתיע אותי כשחבר טוב שלי שאל אותי מהו הסרט הכי טוב שראיתי השנה בקולנוע, ופשוט עניתי בלתי לחשוב - "בתוך לואין דיוויס". המעשייה האורבנית והמעגלית אודות מוזיקאי פולק ששם לעצמו רגליים כל הזמן, שכאילו רוצה להצליח, אבל בתכלס נהנה להיות האמן המיוסר, המניאק, הילדותי, שנודד עם הגיטרה שלו והחתול של הזוג שהוא מנצל כל הזמן, בין ספה לספה, בין הזדמנות אחת לאחרת, שכל-כך רוצה לעשות את המוזיקה שלו, שמאמין בה בעיוורון, עד שהוא כמעט ומוותר עליה, היא יצירת המופת הגדולה של השנה, ואחד משלושת הסרטים הכי טובים של האחים כהן בעיניי. אולי אני טועה, אולי לפתע מחר אצטער שכתבתי את זה, ואצטער שלא שמתי את "התבגרות" במקום הראשון, אבל "בתוך לואין דיוויס" הוא הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים השנה, ושפשוט לא נחלש, אלא רק מתחזק, שאני עוד שומע את הפסקול שלו אחרי כמעט שנה, שאני ממשיך להתרגש ממנו, סרט שאני לוקח איתי הלאה, שיישאר איתי, יחבק אותו בלילות קרים ויסתור לו בימים חמים, יזכיר לי ליצור, שזה בסדר לשנוא את היצירה שלך ולרבוץ קצר בתוך המשבצת של האמן המיוסר, אבל שיותר חשוב מכך עלייך לאהוב את היצירה שלך.  

     

    וזהו. אלו הסרטים שהכי אהבתי השנה, והנה עוד בונוס לסוף: 

     

    סדרת השנה: 

    "בלש אמיתי"  

     

    ''


    אני לא יכול לסכם שנה בלי לכתוב אודות סדרת המתח של HBO, אחת הסדרות הגדולות שנעשו אי-פעם. ניק פיזולאטו כותב על שני שוטרים, אחד גבר דרומי כל-אמריקאי, חזק, נשוי, אב לשניים, בוגד באישתו, אוהב אלכוהול, השני מוזר וחכם בצורה בלתי רגילה, ספק סכיזורפן, ספק חכם מדי בשביל האיזור הזה והעבודה הזו. גופת אישה המונחת על עץ עם כתר קרניים על ראשה מתחילה שתי חקירות, אחת בעבר, של שני השוטרים הללו, שמנסים לחבר את חלקי הפאזל האפל והמטריד הזה, והשני בהווה, כאשר שני החוקרים הם כעת הנחקרים. שתי העלילות מתחברות ונבנות ביחד, לתוך מבוך עלילתי שנהייה אפל יותר ויותר ומפחיד יותר ויותר, והכל מבוים בידי אחד בשם קארי פוקונאג'ה כמו שבחיי לא ראיתי סדרה מבוימת ומצולמת, ובכיכובם של שניים; וודי הארלסון הענק תמיד, ומת'יו מקונוהיי שנותן את אחד מן התפקידים הגדולים שידעה הטלוויזיה לאחד מן הדמויות האייקוניות ביותר. לא מאמינים לי? תנסו בעצמכם את שמונת פרקי הסדרה. 

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/1/15 16:13:
      אני כל כך שמח שחזרת ריצ'ארד! אחלה רשימה :)

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין